מדוע ממשלה חוששת ממתנה? פוטלאץ' מול המערב

אם ברצונך להבין חברה, התבונן במה שהיא מגדירה כפשע.

בשנת 1885 הכריזה קנדה על טקס מסוים כבלתי חוקי. לא רצח, לא גניבה — אלא נדיבות.

בטקס הזה, הקרוי פּוֹטלאץ’ (Potlatch), חילקו בני העמים הילידים בצפון אמריקה את כל אשר להם, והמדינה ראתה בכך סכנה. האיסור שהוטל נמשך שישים ושש שנים תמימות, עד 1951. כשמביטים היום לאחור, עולה השאלה: מדוע ממשלה חוששת מכך שאדם נותן מתנה?

כולם נותנים מתנות. אך התשובה לשאלה “מדוע אתה נותן?” חושפת מה חושבת חברה, בשקט, על כוח, על עושר ועל היחסים בין בני אדם.

עבור אחד הנתינה היא ראווה, עבור אחר היא חוב, ועבור אחר עוד מעשה אהבה טהור. תחת אותה מחווה ממש עשויות להסתתר משמעויות שונות לחלוטין.

כאן נעמיד זה מול זה את מסורת הפוטלאץ’ של ילידי חוף האוקיינוס השקט בצפון אמריקה, ומולה את תפיסת המתנה של המערב המודרני, זו שעוצבה בידי היגיון השוק.

המנהיג שצומח מתוך נתינה

בטקס הפוטלאץ’ קם ראש שבט יליד על רגליו ומחלק את כל אשר בידו: שמיכות, לוחות נחושת, כלי ציד, ולעיתים אף סירות. הכלל פשוט אך מטלטל — ככל שתיתן יותר, כן תזכה בכבוד רב יותר.

הטקס הזה נמשך מאות שנים בקרב העמים שחיו לאורך החוף הצפון-מערבי של צפון אמריקה, באזור המשתרע מהאיידה גוואי ועד לאי ונקובר.

בעולמם של עמים ילידים אלה, זיכרון הקהילה שימר את “הנותנים”, לא את “הצוברים”.

בבסיס התפיסה הזו עמדה תחושה שפעלה כמעט כחוק טבע: העושר קיים כדי לזרום אל הקהילה, ואם אינו זורם — הוא נרקב. חשוב על המים — מים זורמים צלולים, ומים עומדים מעלים ריח רע. מסורת הפוטלאץ’ רואה את העושר בדיוק כך. ערכו של אדם נמדד לא במה שהוא מחזיק בידו, אלא במה שעובר דרכה.

בחלק מטקסי הפוטלאץ’ הגיע ההיגיון הזה אל קצה גבולו. ראשי השבטים לא הסתפקו בנתינה, אלא השמידו את עושרם בראוותנות — שברו לוחות נחושת יקרים, השליכו שמיכות אל האש, ואף שפכו שמן אל הים.

לעין המודרנית זה נראה כטירוף, אך בתרבותם נשא הדבר מסר: “כה מעט אני זקוק לכל אלה, עד שאני יכול אפילו לשרוף אותם.” הצורה הנעלה ביותר של שליטה בעושר הייתה שלא להזדקק לו כלל. שני ראשי שבט יריבים היו נכנסים לעיתים למעין “דו-קרב של נדיבות”, וכל אחד ניסה לגבור על משנהו בכך שחילק יותר ממנו. הכוח כאן נמדד לא ביכולת לצבור, אלא ביכולת לוותר.

כשקראתי על כך לראשונה, הבחנתי בדבר הבא: הטקס הזה הוא למעשה מכונת חלוקה מחדש בלתי נראית. ראש שבט שהרוויח הרבה בשנה טובה מחזיר את רווחו לקהילה דרך הטקס. איש לא נותר עני מדי ואיש לא נותר עשיר מדי. את מה שמדינות מודרניות מנסות לעשות באמצעות מיסים וסיוע חברתי, הפכו העמים האלה לטקס של כבוד. יתרה מזו, זו לא הייתה כלכלה יבשה בלבד; לידות, נישואים ומקרי מוות — כולם סומנו בפוטלאץ’. הנתינה הייתה גם דרך לקיים את הזיכרון הקהילתי.

המתנה שיוצרת חוב

במערב המודרני המתנה מדברת בשפה אחרת לגמרי. מתנות יום הולדת, חבילות סוף שנה, רשימות חתונה — כולן חלק מחליפין חברתי עדין. הסוציולוג הצרפתי מרסל מוס ניתח זאת בספרו “מסה על המתנה” (Essai sur le don) שכתב ב-1925. לדבריו, בכל מתנה טמון חלק מן הנותן — מעין נשמה — ולכן אתה חש מחויב להשיב.

כלכלת המתנות של המערב נשענת בדיוק על חוב ההדדיות הזה. כשמישהו קונה לך דבר יקר מכפי שתוכל לשאת, אתה חש אי-נוחות. הסיבה אינה נימוס אלא חוב — נכנסת תחת מחויבות שלא תוכל להשיב עליה. המתנה כאן יוצרת קשר, אך בו-בזמן היא יוצרת גם מאזן כוחות שקט. הנותן קנה לו יתרון, צעד אחד קדימה.

את היגיון החוב הזה אתה רואה בכל מקום בחיים המודרניים. כשמתקרב סוף השנה, מיליוני בני אדם נופלים אל בהלת “מה אקנה לו?” — לרוב לא מתוך רצון אלא מתוך חובת ההשבה. גם אם המתנה שקיבלנו אינה מוצאת חן בעינינו, אנו מחייכים; ואת המעשה של להעביר הלאה מתנה שלא השתמשנו בה אנו שומרים בסוד, כאילו היה פשע קטן. אף את מחיר המתנה אנו מכוונים בזהירות: היא אינה צריכה להיות יקרה עד שתשאיר את מקבלה תחת חוב, ואף לא זולה עד שיחשוב שאנו מזלזלים בו.

יש רגע שבו תפסתי את אי-הנוחות הזו במלוא עירומה על עצמי. עשיתי מחוות תודה קטנה למישהו שביצע עבורי דבר-מה, והוא בתמורה הושיט לי דבר קטן שלא ציפיתי לו. מבחינה הגיונית די היה לי לקבל ולומר “תודה”. אך משהו בתוכי לא מצא מנוחה — לא יכולתי לשאת את החוט הפתוח הזה בלי להשיב עליו, ולכן שילמתי תוספת ואמרתי “נפרענו”. אחר כך, כשחשבתי על כך, צחקתי על עצמי: אני מותח ביקורת על היגיון החוב שבמתנה, ובכל זאת אני אדם שחי בתוכו ממש. כמו הנתינה, גם היכולת לעכל קבלה ללא תמורה דורשת בגרות משלה.

בפוטלאץ’ המטרה הייתה לתת כמה שיותר; במערב המודרני המטרה היא לרוב “לשמור על האיזון”.

בשורש ההבדל מונחות שתי תפיסות שונות של קניין. במערב העושר שייך לפרט; להשיגו, להגדילו ולשמור עליו הוא כוח לגיטימי. במסורת הפוטלאץ’, לעומת זאת, לעושר שאינו זורם אל הקהילה אין כל משמעות. מוסר העבודה הפרוטסטנטי שב ומייצר בלי הרף את המתח שבין “להרוויח” ל“לצבור”. אף הצדקה אינה מיישבת את המתח הזה, אלא לכל היותר ממסגרת אותו כחריג הזוכה לתגמול.

הנתינה המודרנית הופכת את המתנה לנושאת של משמעות אישית. פרח, מכתב בכתב יד, חפץ קטן שנבחר בקפידה — כל אלה נושאים מסר: “אתה מיוחד”.

בפוטלאץ’ הנתינה היא למען הקהילה, אך בדמות של הענקה; ובעולם המודרני הנתינה היא למען כינון של קשר או המשכו. האחד מחלק עושר, השני קושר לבבות.

אם ממשלה חוששת מנדיבות, הרי שהדבר שממנו היא חוששת אינו הנדיבות עצמה, אלא תפיסת כוח אחרת המונחת תחתיה. הנותן מבצר את כוחו ואת מעמדו, בין בחומר ובין ברוח.

המערב הצליח להפוך את המתנה לחוט בלתי נראה בין שני בני אדם. נעל ראשונה שאם שומרת מבנה, פתק בתוך ספר שחבר נתן לפני שנים… למתנות כאלה, המחוזקות בזיכרונות, אין ערך כספי, אך הן יקרות מפז. אף החפץ הקטן ביותר, כשהוא יוצא מן היד הנכונה, הופך לעדות מוחשית לאהבה.

כלומר — היכולת לתת בנדיבות, בלי חשבון; ולצד זה היכולת לשים במה שנתנו משמעות מיוחדת לאותו אדם — אולי אלה יחד הם שעושים מתנה לייחודית. כיום, לרוב, בשל המרוצה שבחיינו, אנו מתמחרים את המתנה ואיננו מייחסים לה די חשיבות. לעיתים אף כרטיס מתנה יכול להפוך למתנה.

את מה שעושה אותנו נדיבים אין קובעים הדברים שברשותנו, אלא השאלה אם נוכל לתת חלק מעצמנו — בחומר או ברוח — לזה שמולנו. כך או כך, הרעיון שאפשרי עולם המושתת על שיתוף הוא עבורי רעיון מעורר תקווה…