eigenwijsheid מול jìng: מצפון פרטי או כבוד למורה

מה קורה כשתלמיד מרים יד בכיתה ואומר: “המורה, אני חושב אחרת”? באיזו תרבות המשפט הזה נשמע כסקרנות וכעוצמת אופי, ובאיזו הוא נשמע כחוסר כבוד וכאיום על ההיררכיה?

בהולנדית (פלמית) המילה eigenwijsheid — בהגייה מקורבת: אייחן־ווייס־הייד — מתארת בדיוק את הסצנה הזאת: להחזיק בעקשנות בדעה שלך, לסלול דרך משלך למרות הביקורת. בעברית אפשר לתרגם “קשה עורף” או “ראש קשה”, אבל בהולנד הנימה בדרך כלל הפוכה, ומדובר בתכונה שמעוררת הערכה. תרגום מילולי יותר יהיה “להישען על החוכמה של עצמך”, ללכת אחרי מה שאתה עצמך יודע.

כעת נבחן את eigenwijsheid מול המושג jìng (敬: כבוד, יראת כבוד) שבתורת קונפוציוס, מנקודת מבט של מזרח ומערב.

מורשתו של מרטין לותר והולדתו של eigenwijsheid

ההיסטוריה של eigenwijsheid מגיעה אחורה עד הרפורמציה הפרוטסטנטית.

מרטין לותר הוחרם מן הכנסייה בעקבות פרסום “תשעים וחמש התזות”, ונקרא להתייצב בפני אסיפת האימפריה ולחזור בו מדעותיו.

למרות הלחץ מצד הקיסר קרל החמישי ומצד אנשי הדת, לותר סירב לוותר על עמדותיו. הוא הצהיר שמצפונו כבול לדבר האלוהים בלבד, כלומר לכתבי הקודש.

ב-1521 אמר מרטין לותר, מול קיסרים ואנשי דת:

“כאן אני עומד, איני יכול אחרת.”

הוא סירב להכיר בסמכות הכנסייה במקום שבו היא התנגשה עם ההבנה שמצפונו שאב מכתבי הקודש.

מבחינה היסטורית זו אחת מנקודות המפנה המסמלות ביותר של הרפורמציה. אמירתו של לותר הפכה למשפט סמל בהגנה על האמונה האישית ועל חופש המצפון מול הסמכות.

עד היום רואים בה מעין מניפסט מוקדם של המסורת האינדיבידואליסטית באירופה: הסמכות עלולה לטעות, וכשהמצפון הפרטי צודק, הוא זה שמראה את הדרך.

הולנד גדלה ברוח הזאת. במאה השבע-עשרה הייתה אמסטרדם אחת הערים החופשיות באירופה; ברוך שפינוזה הגדיר בה מחדש את אלוהים באופן רדיקלי, בלי להיבהל.

רנה דקארט כתב בהולנד את “אני חושב, משמע אני קיים”.

אלה לא היו מקרים. בהולנד לשאול ולהתנגד לא נחשב עבירה.

גם במערכת החינוך ההולנדית של היום המסורת הזאת נראית לעין: חשיבה ביקורתית עומדת במרכז תוכנית הלימודים, והיכולת לחלוק על המורה נלמדת כמיומנות.

ה-eigenwijsheid מטריד את הכיתה, אבל אי-הנוחות הזאת היא כלי פדגוגי.

הלגיטימציה של eigenwijsheid אינה נובעת מן הבכורה שניתנת למצפון הפרטי, אלא מכך שהתרבות הפנימה את ההנחה שהסמכות עלולה לטעות. המורה עלול לטעות; הכומר עלול לטעות; המלך עלול לטעות.

משמתקבלת ההנחה הזאת, אמירתו של ילד “אני חושב אחרת מדמות הסמכות” נעשית טבעית: לא מרד, אלא תפקיד של שיפור בתוך המערכת.

הבנתי את זה רק לאחרונה, כשניסיתי את הדבר עצמו בחדר של תרבות אחרת. בעבודה ארגונית שהשקעתי בה שנים רבות התנגדתי בישיבה לסעיף בחוזה שעבדנו עליו, סעיף שלדעתי היה יוצר בעיה בהמשך. אחרי הישיבה ניגש אליי עמית ואמר: “גם לי יש הסתייגויות, אבל אני לא שלילי כמוך”. והרי לא אמרתי משפט שלילי אחד; רק אמרתי את דעתי. באותו יום הבנתי שאת משמעותה של התנגדות אין קובעת ההתנגדות עצמה, אלא הקוד של החדר. אותו משפט ממש נחשב במקום אחד תרומה, ובמקום אחר הוא עלול להישמע כמרד.

jìng: קודם כול כבוד לאמן

בתורת קונפוציוס, jìng (敬, בהגייה: צ’ינג), כלומר כבוד ויראת כבוד, הוא היסוד ליחסו של התלמיד אל המורה.

ב“מאמרות” (Lun Yu, 论语, אסופת שיחותיו של קונפוציוס עם תלמידיו) התלמידים מתבוננים במורה שנים ארוכות: הם שואלים, אך אינם מערערים.

מותר להם לשאול על מה שלא הבינו, אך אין להם זכות לומר “אתה טועה”. שכן לפי המסורת הקונפוציאנית יש להעביר תחילה את הידע עצמו, ורק כשהוא נטמע במלואו אפשר לעבור אל הפרשנות היוצרת.

הפער הזה בולט במיוחד על רקע בית המדרש. שם החברותא בנויה על התנגדות הדדית, והמחלוקת נרשמת בגוף הטקסט במקום להימחק ממנו. ההשגה של התלמיד היא מנוע הלימוד; אצל קונפוציוס היא שלב מאוחר.

העיקרון נראה בבירור באמנות. במסורת הקליגרפיה היפנית שוליה חוזר על משיחות המכחול של המורה אלפי פעמים. החזרה על אותה זווית, אותו לחץ ואותו קצב אלף פעמים היא רק שלב מקדים.

במוזיקה הסינית המסורתית אין התלמיד מציג פרשנות משלו לפני שלמד בעל פה את הרפרטואר של המורה. התהליך דורש סבלנות, אך מטרתו אינה לעוור את הכישרון אלא להעמיק אותו.

המסורת הקונפוציאנית אינה מבקשת לעכב את המקוריות, אלא מגדירה אותה כדבר שנרכש.

eigenwijsheid מחזק את הקול המקורי כבר מן ההתחלה, ואילו jìng אומר: קודם בוא, אחר כך דבר. שניהם מכוונים ליצירתיות, אלא שאצל האחד היצירתיות עומדת בפתח, ואצל האחר היא בניין הנבנה על גבי יסוד.

הבדלי הגישה לסמכות בתרבות היפנית ובתרבות ההולנדית

אף ששתי הגישות לסמכות הפוכות זו לזו לחלוטין, שתיהן מניבות ביצירתיות תוצאות מוצלחות. מערכת העיצוב, החדשנות והיזמות של הולנד נחשבת לתוצר של תרבות ה-eigenwijsheid.

מנגד, העומק ההיסטורי של סין ושל יפן בקרמיקה, במוזיקה, באדריכלות ובפילוסופיה הוא פרי החזרות הארוכות של מסורת jìng.

מחקרי היצירתיות מאירים את הכפילות הזאת במידת מה. חשיבה מתבדרת (divergent thinking, חשיבה שנפרשת החוצה ומחפשת מקוריות) ניזונה מעצמאות מוקדמת, ו-eigenwijsheid הוא כמעט הפרח של הקרקע הזאת. חשיבה מתכנסת (convergent thinking, חשיבה שמחברת ידע קיים ומעמיקה בו) ניזונה מרפרטואר רחב ומוצק, ואת הרפרטואר הזה בונה jìng. השתיים נראות מנוגדות אך אינן סותרות; אפשר לומר שהן מגדלות סוגים שונים של יצירתיות.

כלומר השאלה אינה “מה עדיף?”, אלא לאיזה סוג של יצירתיות מתאימה כל גישה. ייתכן שאנשים החיים בשני קצוות שונים של העולם מגיעים לתוצאות שונות לא בזכות המושגים האלה בלבד, אלא בזכות מכלול היסודות התרבותיים שמתמזגים זה בזה. אילו חי מרטין לותר בחברה יפנית שכל שאר יסודותיה נותרו כשהיו, ואילו היה eigenwijsheid תוצר של התרבות היפנית, או להפך, ייתכן שהתוצאות לא היו מוצלחות כל כך. צריך לראות את יסודות התרבות כמכלול, אבל מכיוון שבאתר שלנו אנחנו בוחרים בדרך כלל מושג אחד ומתקדמים איתו, לעיתים הבחינה שלנו נעשית מעט חד-צדדית.

קול המצפון, דרכו של המורה

האם על התלמיד לחפש תחילה את קולו שלו ואז לפנות אל האמנות,

או להתמקד תחילה במורה, וכשיגיע אישורו של המורה לחפש את קולו?

הולנד קוראת לזה הקול הפנימי, ואילו קונפוציוס אמר: “הקשב לקולו של המורה”.

שניהם מצאו את המקוריות, כל אחד בדרכו.