השתיקה כשפה: דאדירי מול המערב שאחרי הנאורות

נתחיל במספר, כי המספר הזה קצת מפחיד. מבוגר מערבי ממוצע מקדיש היום כארבע שעות למדיה קולית בלבד. פודקאסטים, מוזיקה, רדיו, שירותי הזרמה. אצל צעירים הזמן הזה חוצה את ארבע וחצי השעות. אם מוסיפים לחשבון גם את המסכים, יותר ממחצית שעות הערוּת שלנו מלאה בקול כלשהו.

מן הצד השני: התרבות הרציפה העתיקה ביותר בעולם משתמשת בשתיקה כשפה כבר 65 אלף שנה. אותה אנושות, אותן אוזניים. אחת רואה בשתיקה חלל שצריך למלא, האחרת שפה שצריך לדבר.

השתיקה נראית במבט ראשון דבר פשוט. אבל המשמעות שאנחנו יוצקים לתוכה מסגירה את התרבות עצמה. האם חברה רואה בשתיקה מנוחה או איום — השאלה הבודדת הזאת כבר חושפת איזה יחס יש לה אל העולם.

שתי הדרכים האלה — המסורת האבוריג’ינית באוסטרליה והמערב המודרני שלאחר הנאורות — נפגשות סביב אותה שאלה בדיוק.

המקום שבו השתיקה היא שפה

בחברות אבוריג’יניות השתיקה איננה חלל אלא קרקע. אצל קהילות כמו אררנטה ופיטג’נטג’טג’ארה, לפתוח בדיבור ברגע שפוגשים אדם חדש נחשב גסות רוח. קודם יושבים יחד. קודם שוהים בלי מילים. ההמתנה הזאת היא פינוי מקום לנוכחותו של האדם שמולך — לא להכיר אותו, אלא לתת לו מרחב.

השפה עצמה מבחינה בין השתיים. דממה היא מצב של מקום. שתיקה היא מעשה של אדם. מה שמתרחש בישיבה הזאת הוא מעשה. איש איננו ממתין שהרעש ייגמר; שני אנשים בוחרים יחד להחזיק את החלל פתוח.

בימי אבל השתיקה הזאת יכולה להימשך שבועות. בכאב עמוק מכדי שמילים יוכלו לנוע בתוכו, השתיקה היא השפה הכנה היחידה.

למסורת הזאת יש גם שם: דאדירי. המושג מגיע מעם הנגאנגיקורונגקור בצפון אוסטרליה, והמחנכת מיריאם-רוז אונגונמר-באומן, מזקנות קהילתה, היא שהציגה אותו לעולם. פירושו הקשבה פנימית עמוקה ומודעות שקטה ושלווה. בלשונה: “כשחווים את דאדירי, מתאחים מחדש. אני יכולה לשבת על גדת הנהר; גם אם מת לי אדם קרוב, במודעות השקטה הזאת אני מוצאת את שלוותי.” ריפוי שמגיע דרך הקשבה ודרך שתיקה.

לשתיקה הזאת יש גם קשר עמוק לאדמה. במסורת האבוריג’ינית “Country” — האדמה שאליה שייכים — היא ישות חיה, ואפשר להקשיב לה רק מתוך שתיקה. חכם שיושב על האדמה ומקשיב לרוח, לציפורים, לקול המים, מקשיב למעשה לקולם של אבותיו. השתיקה הזאת איננה הסתגרות פנימה אלא ההפך הגמור: פתיחה מלאה אל העולם. הדיבור מושך את תשומת הלב אליך; השתיקה קושרת אותך לכל מה שסביבך. האדם המודרני חושב שהשתיקה היא הרגע שבו לא קורה דבר. עבור האבוריג’יני, השתיקה היא הרגע היחיד שבו הכול נשמע.

דבר אחד בולט במיוחד. דאדירי איננו טיפול, איננו תרופה, איננו טכניקה. הוא אופן קיום.

בזמן שהמערב הופך את תרגולי המיינדפולנס לתעשייה של מיליארדי דולרים, העמים העתיקים האלה נושאים את אותה מודעות שקטה ברקמת חיי היום-יום כבר עשרות אלפי שנים. מה שאנחנו חושבים שגילינו מחדש, הם מעולם לא איבדו. יתרה מזו, נאלצנו להפוך אותו לאפליקציה, לקורס, לתוכנית בתשלום — משום שאנחנו מאמינים שמה שאבד לנו אפשר להחזיר רק בקנייה.

העולם שהכריז מלחמה על הריק

היקום המערבי שאחרי הנאורות תפס את השתיקה כבעיה. תרבות הסלונים של המאה השמונה-עשרה ראתה בשיחה בלתי פוסקת מעלה. אחר כך הגיעו הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט, בזה אחר זה. היום מתנגנת מוזיקת רקע בקניון, מתנגנת מוזיקת רקע במעלית, מתנגנת מוזיקת רקע בחדר הכושר. השתיקה נתפסת כאויב שעל האדריכלות להילחם בו.

ובכל זאת, המערב מעולם לא היה קול אחד בלבד. בלב אותה ציוויליזציה עצמה קידשו המנזרים את השתיקה במשך מאות שנים. נזירים טרפיסטים נכנסים עד היום מדי לילה אל “השתיקה הגדולה”. מתפילת הערב ועד הבוקר שאחריו לא נאמרת מילה, משום שמאמינים שאלוהים נשמע רק בתודעה ששותקת.

הרעיון עצמו עתיק בהרבה מן המנזרים. אליהו עמד בחורב, והקול לא היה ברוח הגדולה, לא ברעש ולא באש. אחרי האש בא “קול דממה דקה”. מי שמחפש את המשמעות ברעש הגדול ביותר מפספס אותה בדיוק שם.

המערב גירש את השתיקה מן הרחוב, אבל שמר אותה מאחורי חומות המנזר. אולי מה שאבד איננו השתיקה עצמה, אלא המקום שהוקצה לה.

אם תרבות בנתה טכנולוגיה שלמה ותעשיות שלמות כדי לברוח מן השתיקה, סימן שיש לה בעיה עם השתיקה. ההכרח למלא את הריק איננו נוחות אלא חרדה. והחרדה הזאת הפכה כה שגרתית, עד שאיננו מבחינים בה עוד.

היום יש לחרדה הזאת אפילו שם. חוסר היכולת לשבת בלי לבדוק את הטלפון. היד שנשלחת אל המסך ברגע שנפער חלל פנוי. אי-הנחת שמתעוררת בנו כשיורד שקט. תעשייה שלמה, ששמה כלכלת הקשב, נבנתה בדיוק על פחד הריק הזה. כל התראה, כל סרטון שמתנגן מעצמו, תוכננו כדי למלא כל חלל שנותר לשתיקה. כי ברגע שאנחנו שותקים אנחנו מתחילים לחשוב, וברגע שאנחנו חושבים אנחנו מתחילים לשאול שאלות. אולי זה הפחד האמיתי של העולם המודרני מן השתיקה: היא מותירה את האדם לבד עם עצמו, ולרוב זו בדיוק הפגישה שממנה אנחנו בורחים.

בני האדם שוכחים לפעמים את מה שהם כבר יודעים. עוד במאה השבע-עשרה כתב המתמטיקאי והפיזיקאי פסקל: “כל צרותיה של האנושות נובעות מכך שאין האדם יודע לשבת בשקט לבדו בחדרו.” פסקל כבר ראה את בריחתו של האדם מלהיות לבד עם תודעתו. כלכלת הקשב לא המציאה את הבריחה העתיקה הזאת. היא רק הפכה אותה לתעשייה.

הפיצול בין שתי הדרכים איננו מקרי. הנאורות המערבית הכריזה שהתבונה האנושית מסוגלת להגדיר כל פינה ביקום. מה שאינו ניתן להגדרה הוא או חסר או מסוכן. השתיקה איננה ניתנת להגדרה, ולכן יש למלא אותה. הקוסמולוגיה האבוריג’ינית יוצאת מן הקצה ההפוך. היקום מלא במשמעות מלכתחילה, ותפקידו של האדם איננו לייצר את המשמעות אלא להטות לה אוזן. השתיקה היא בדיוק מה שמאפשר את ההקשבה הזאת.

בזמן האחרון חזר ברשת דפוס מוזר. יוטיובר מבקר בחדר השקט ביותר בעולם. עשרה ימים אחר כך מגיע לשם יוטיובר נוסף, ואחריו עוד אחד. השתיקה, מתברר, מביאה צפיות ולייקים. חדר של אפס דציבלים שמתפרסם מחדש כל שבועיים מזכיר לנו למה בדיוק אנחנו זקוקים.

יש שתיקה שחברות מודרניות עדיין יודעות להחזיק. בבוקר יום הזיכרון נעצרת מדינה שלמה. מכוניות עומדות בצד הכביש, נהגים יוצאים מהן ועומדים דום. השם שניתן לרגע הזה מדויק להפליא: צפירת דומייה. הדומייה אמיתית, אבל היא נשמרת בתוך צליל. גם כשאנחנו מצליחים לעצור, אנחנו זקוקים לקול שיחזיק לנו את השקט.

אולי השאלה האמיתית היא זו: מתי מתחילה תרבות לפחד מן השתיקה? וכשהיא הופכת את הפחד הזה לתעשייה, מי יזכיר לה מה אבד לה מתחת לקול שהרוויחה?