פרילופטסליב: מדוע הנורווגים אינם "יוצאים אל הטבע"

להיות בטבע אינו טיפול. אינו תחביב. ואינו זכות שמישהו העניק לנו. להיות בטבע הוא עצם הדבר שעושה אותנו בני אדם.

פרילופטסליב (בהגייה: פְרִי-לוּפְּטְס-לִיב) אינו ניתן לתרגום מלא לשפות אחרות. אם נאמר “פעילות בחיק הטבע”, נקבל צירוף מילים טכני. אם נאמר “טיול בטבע”, נתאר אירוע שיש לו התחלה וסוף. בעברית המילה “טיול” מכסה גם יציאה של כיתה ליום אחד וגם שבוע שלם בנגב, אבל בשני המקרים היא מתארת משהו שיוצאים אליו וחוזרים ממנו. פרילופטסליב אינו משהו שיוצאים אליו.

פרילופטסליב הוא מונח נורווגי שפירושו המילולי “חיים באוויר הפתוח”, או “חיי האוויר החופשי”. הוא מתאר תפיסת חיים סקנדינבית, ונורווגית במיוחד, שעניינה שהות בחוץ מתוך הרמוניה עם הטבע.

זהו המצב שבו אדם אינו הולך אל הרי נורווגיה, אל יערותיה או אל חופיה כאורח, אלא מתנהג כמי שכבר נמצא שם.

מה שמתברר כאן הוא שהמילה חסרה בשפות אחרות לא משום שהמושג נדיר, אלא משום שבמקום שממנו הוא בא הוא מובן מאליו.

עבור הנורווגים, הטבע אינו הקישוט של החיים. הוא הקרקע שעליה החיים עומדים.

מסורת שנמתחת מרוסו לאיבסן ומאיבסן לנאס

הראשון שהשתמש במילה היה המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, בשנת 1859, בשירו “Paa Vidderne” (“על פני הרמות”). מאז היא חלק מן התרבות הנורדית. אבל שורשי המסורת עמוקים עוד יותר. היסטוריונים מתחקים אחר השורשים האלה עד ספרו של ז’אן-ז’אק רוסו “הרהורים של מטייל בודד”, שנכתב בשנים 1776–1778. שם תיאר רוסו את הקשר הפשוט והעמוק שקשרו תושבי האלפים עם הטבע.

נורווגיה לא השאירה את הרעיון בתחום הפילוסופיה. היא העבירה אותו גם אל החוק. בשנת 1957 נחקק ה-Friluftsloven, ובבסיסו עומד עקרון ה-allemannsretten (בהגייה: אַלֶה-מַנְס-רֶטֶן, “זכותו של כל אדם”). מאותו רגע חדלה התנועה החופשית בטבע להיות הטבה והפכה לערובה משפטית. אפשר ללכת ביער גם אם היער אינו שלך. אפשר לשחות באגם גם אם האגם אינו שלך. הקניין הפרטי אינו עומד בפני הזכות המשותפת על הטבע.

במאה העשרים שינה המטפס והפילוסוף ארנה נאס את פני המושג. אצלו פרילופטסליב אינו הרגל בריא בלבד, אלא הצורה המעשית של “האקולוגיה העמוקה”, מסגרת פילוסופית שבה לאדם ולטבע ערך שווה. לדעתו, להיות בטבע אין פירושו שאדם מוצא את עצמו, אלא שהוא מרשה לעצמו לאבד את עצמו.

שער המזרח: זן והטבע כמורה

מסורת הזן היפנית מתבוננת באותו רעיון מזווית אחרת. ענף בודהיסטי זה, שעבר מסין ליפן במאה השתים-עשרה, אינו מחפש את ההארה בקריאת ספרים ולא בהיסק הגיוני, אלא בחוויה ישירה. והטבע הוא גם הכיתה של המסורת הזאת וגם תוכנית הלימודים שלה.

הנזיר דוגן (道元), שחי במאה השלוש-עשרה, דן בפרק “סאנסואיקיו” (山水経, “סוטרת ההרים והמים”), שנכתב בשנת 1240 כחלק מן החיבור “שובוגנזו” (正法眼蔵, “אוצר עין הדהרמה האמיתית”), בהר ובמים לא כנוף שמתבוננים בו אלא כטקסט שקוראים בו. ההבחנה הזאת חשובה, משום שמורה בדרך כלל מדבר. המורה של הזן מדבר בשתיקה. גני הזן עם סידורי הסלעים והחול, מסורת ההייקו, טקסי התה (茶道, צ’אדו): כולם עושים את אותו הדבר בפורמטים שונים, וכולם מכינים את האדם לשמוע את שפת הטבע.

אנאטא (無我, בהגייה: אַ-נַ-טָא, “היעדר עצמי”), אחד המושגים היסודיים של הבודהיזם, ממלא כאן תפקיד מכריע. לפי אנאטא אין “אני” נפרד וקבוע. זו אינה הנחת מוצא, אלא מסקנה שמגיעים אליה מתוך הפרקטיקה עצמה. משום כך נזיר הזן אינו הולך אל הגן “כדי לעשות מדיטציה”. העבודה בגן היא כבר המדיטציה. לגרוף את החול, להניח אבן, לטאטא עלה: אלה אינם אמצעים, אלה התכלית עצמה.

הגאוגרפיה של ההבדל: הגוף או האני?

שתי המסורות מעמידות את הטבע במרכז. אבל כל אחת מהן ממרכזת דבר אחר.

פרילופטסליב מעמיד במרכז את הגוף. תרבות החריצות הפרוטסטנטית של נורווגיה, קידוש החירות של הפרט והנוף הפראי — הצירוף שלהם יצר יחס גופני אל הטבע. אתה עולה אל ההר. אתה נכנס אל הנהר. אתה הולך בשלג. אתה נרטב, אתה מתעייף, אתה חש את הקור ואת הקושי. החוויות האלה אינן המטרה. המטרה היא להתקיים בתוכן. מי שהלך יום שלם בנגב מכיר את ההיגיון הזה מבפנים: השמש והצמא אינם מכשולים בדרך, הם הדרך.

הזן, לעומת זאת, מעמיד במרכז את האני, או ליתר דיוק את התובנה שהאני הוא אשליה. אינך נכנס אל הטבע. אתה מבחין שאתה כבר נמצא בתוך גבולותיו.

אפשר לחשוב על זה גם כך: פרילופטסליב אומר “אני כאן”. הזן שואל “ואיפה אני בכלל”.

פרילופטסליב מחזיר את הטבע גם לגוף וגם לפילוסופיה. הוא מזכיר שהעייפות, הקור והרטיבות בכל עונות השנה אינם פרוטוקול טיפולי, אלא הקיום עצמו.

האדם המודרני חי בתוך הראש. הגוף נתפס כמי שנושא את הראש. פרילופטסליב הופך את הסדר הזה. העייפות בהר, הקור באוויר, קול השלג מתחת לרגליים: אלה אינם הסחות דעת, אלה לב החוויה. האקולוגיה העמוקה של נאס נותנת לכך בסיס פילוסופי — אי אפשר לאהוב את הטבע בלי לחוש אותו, ואי אפשר לשמור עליו בלי לאהוב אותו.

הזן, מצדו, אינו רואה בטבע מקום אלא מורה. הוא טוען שכאשר האדם משתתק, מה שיש ללמוד מגיע מעצמו.

מי שנכנס אל גן זן אינו בא כדי לעשות משהו. הוא בא כדי להיות עד לרגע שבו הגן עושה בו את שלו. ההבחנה הזאת עומדת בניגוד גמור לתפיסת הטבע המערבית, שמרכזה פעילות. ההבדל בין “יצאתי לטיול” ובין “הייתי ביער” — זה בדיוק ההבדל.

הדבר המעניין בהשוואה הזאת הוא שאף אחת משתי המסורות אינה מתייחסת אל הטבע כאל יעד. שתיהן מתייחסות אליו כאל מצב.