מנטור: השם ששתק באודיסאה וכבש את המשרד

אתמול בערב צפיתי ב“אודיסאה” של כריסטופר נולאן. בסצנה שבה מת מנטור, המחשבה שלי נדדה למקום אחר לגמרי.

בחברה שבה אני עובד יש תוכנית מנטורינג. כשאדם חדש מצטרף לחברה, מצמידים לו מנטור. אותו אדם מלווה את העובד החדש בתהליך הקליטה, ובעיקר בחודשים הראשונים הוא מסביר לו את החלק הלא כתוב של העבודה.

ושם, באולם החשוך, נתקעה לי בראש שאלה מוזרה: האם המילה הזאת באמת מגיעה מהאודיסאה? האם השימוש הראשון בה הוא בדמות הלוחם הזאת מהאפוס? זה נושא יפה לכתיבה במדור “לב הלשון” של האתר שלנו.

כשחזרתי הביתה בדקתי. התשובה הייתה כן. אבל העניין האמיתי אינו בתשובה אלא בפרטים שמאחוריה.

מנטור כמעט אינו מדבר באודיסאה

באפוס של הומרוס, מנטור הוא ידידו הוותיק של אודיסאוס. כשאודיסאוס יוצא למלחמה בטרויה, הוא מפקיד בידיו את ביתו ואת בנו טלמכוס.

עכשיו הייתם מצפים למשהו כזה: מנטור יהיה נוכח לאורך כל האפוס, ייעץ לנער, יישא נאומים ארוכים.

זה לא מה שקורה.

כשהבחנתי שאין למנטור כמעט שורות דיבור בטקסט, עצרתי וקראתי שוב. משום שמי שמדריכה את טלמכוס באמת היא אתנה. בסרט ההבחנה הזאת אינה ברורה במיוחד. האלה מגיעה מדי פעם בדמותו של מנטור. הקול הוא קולו של מנטור, הפנים הן פניו של מנטור, אבל מי שמדברת מבפנים היא אלת החוכמה.

כלומר, ה“מנטור” של האפוס הוא למעשה מסכה. לא האדם שמדריך, אלא הצורה שההדרכה לובשת.

אלפיים ושמונה מאות שנה לאחר מכן, מחלקת משאבי האנוש בחברה שלנו בחרה במקרה דווקא במילה “מנטור”. והדמות מהאודיסאה, זו שהמילה שייכת לה, לא זכתה באפוס שלה עצמה לדבר כמו שצריך אפילו פעם אחת.

אצל הומרוס השמות מדברים

כדי להבין את זה צריך לדעת איך התייחסה יוון העתיקה לשמות.

בעולמו של הומרוס שם אינו תווית שרירותית. השם נושא בתוכו מי האדם ומה עתיד לקרות לו.

אפשר לקרוא לזה “מילים־מזוודה”. תחשבו על מזוודה. מבחוץ אתם רואים מילה אחת, אבל כשפותחים אותה מתגלות בתוכה כמה משמעויות מקופלות. מהותה של הדמות נדחסה לתוך המילה.

ללטינים יש אמרה לזה: nomen est omen. השם הוא נבואה.

גם “מנטור” הוא שם מן הסוג הזה.

המילה בנויה על השורש הפרוטו־הודו־אירופי *men-. משמעותו: לחשוב, להפעיל שכל. ביוונית הוא ממשיך לחיות כ־menos — שכל, נפש, חיוניות.

כלומר, שמו של מנטור פירושו בתרגום ישיר “האיש החושב” או “מי שנותן עצה”.

עוד לפני שהומרוס הפך אותו למדריך, השם שלו כבר הכריז עליו כמדריך. הוא לא היה צריך אפילו לעלות לבמה.

שני קצוות של אותו שורש

מצאתי עוד משהו, ולמען האמת הוא עשה לי צמרמורת קלה.

השורש *men- עבר ללטינית כ־mens, במובן של שכל ותודעה. ממנו נולדה מילה שכולנו מכירים היום: dementia. כלומר de- (התרחקות) בתוספת mens (שכל).

התרחקות מן השכל.

מנטור ודמנציה הם שני אחים שנפרדו מאותו צליל פרהיסטורי. האחד הוא שכל שניתן לאדם במתנה, השני הוא שכל שנשמט מן היד. יצאו מאותו שורש והלכו לכיוונים הפוכים בדיוק.

מי שהעברית שגורה בפיו מכיר את התנועה הזאת מבפנים. מן השורש ש־ר־ש נגזרו גם השרשה וגם שירוש — להכות שורשים ולעקור מן השורש. שורש אחד, שני כיוונים הפוכים.

השורש *men- ממשיך לחיות גם בסנסקריט: manas. בפילוסופיה ההודית manas הוא חומר הגלם של המחשבה — שכבת התודעה שפועלת בלי הרף ואוספת רשמים. באופנישדות ובפסיכולוגיה הבודהיסטית הוא עומד תמיד באותו מקום.

אותו צליל עצמו נעשה שם של דמות באפוס בים התיכון, ובדרום אסיה הפך למונח היסוד של התודעה האנושית. המרחק אלפי קילומטרים, אבל השורש אחד.

אז למה בכלל יש מנטורינג בחברות?

כאן אני מגיע לשאלה האמיתית. השאלה למה התוכנית הזאת קיימת בחברה.

אפשר לתת לעובד חדש תיעוד. מפת תהליכים, רשימת כלים, ויקי קליטה. הכול כתוב והכול נגיש.

לאיזו ישיבה באמת חשוב להיכנס, אל מי לגשת ובאיזה אופן, מתי לשלוח מייל, באיזה טון להעלות התנגדות. את אלה שום מסמך אינו מלמד.

לידע מן הסוג הזה קוראים “ידע סמוי”. בהגדרתו של מיכאל פולני, מדען ופילוסוף הונגרי־בריטי: הדבר שאנחנו יודעים אבל איננו יכולים לומר.

תחשבו כך. האם מי שיודע לרכוב על אופניים מסוגל להסביר לכם את זה בכתב? שיווי משקל, דוושות, כידון — גם אם יכתוב את הכול, אתם לא תרכבו על אופניים בעזרת הטקסט הזה. הידע חי בגוף ולא במילה.

הדוגמה של פולני עצמו חדה עוד יותר. אתם מזהים פנים של אדם מתוך אלפי פנים, אבל אינכם מסוגלים להסביר כיצד זיהיתם אותן. כשמנסים להסביר, נשארים בידיים כמה שמות תואר יבשים. הדבר שמזהה אינו הדבר שאתם יכולים לתאר.

גם בחברות, השפה הכתובה והידע שעובר בעל פה הם שני דברים שונים. לא כל מה שידוע ניתן לכתיבה, ויש דברים שאינם מתאימים כלל להיכתב. בגוף חי ומשתנה כמו חברה אי אפשר לנסח הכול בתבניות; וגם אם ינוסח, ייתכן שעד שעובד חדש יפנה אל המסמכים האלה המצב בשטח כבר התגלגל למשהו אחר לגמרי.

חלק גדול מהחיים בארגון פועל כך. ולידע שאינו נכנס לכתב יש רק דרך העברה אחת: לעמוד ליד מישהו.

כאן גם התשובה לשאלה למה מוסד המנטורינג עתיק כל כך. זו אינה רק אופנה ניהולית. זהו הפתרון העתיק ביותר לבעיית ההעברה העתיקה ביותר של האנושות.

בעברית, לצד המילה השאולה “מנטור”, יושבת גם המילה “חונך”. היא באה מן השורש ח־נ־ך — אותו שורש שממנו באים חינוך וחנוכה: התחלה, הכנסה לשימוש. גם כאן השם מספר בעצמו מה התפקיד: מי שמכניס אדם אל תוך דבר חדש.

כשהשם הפרטי הופך לשם כללי

מעטים בהיסטוריה השמות הפרטיים שהופכים לשם עצם רגיל ואינם מאבדים בדרך מערכם.

נרקיסוס היה דמות מיתולוגית, ונרקיסיזם נעשה תיאור של אישיות. אודיסאה הייתה שמו של אפוס, ובאנגלית odyssey פירושו מסע ארוך וקשה. מנטור היה דמות באפוס, והיום הוא מתאר בכל שפה את אותו סוג של יחסים.

חשבתי למה המעברים האלה מתרחשים. נדמה לי שזאת התשובה:

המושג קודם למילה.

בני אדם חיו את יחסי ההדרכה אלפי שנים. בעל המלאכה גידל את השוליה, המבוגר הזהיר את הצעיר, המנוסה עמד לצד חסר הניסיון. אבל ליחסים האלה לא היה שם חד.

כשהומרוס נתן את השם הזה לדמות, השם התיישב במשבצת שעמדה ריקה. הוא התיישב שם כל כך היטב, שעם הזמן חדל לתאר את הדמות והחל לתאר את המושג.

מה שאיפשר את זה היה שקיפות השורש. יווני עתיק ששמע את השם קלט אוטומטית את ההדהוד: מי שיש לו שכל, מי שנותן עצה.

המשמעות לא הייתה נסתרת, היא הייתה מיוצגת בשם עצמו.

שם שנושא בתוכו מושג חייב במוקדם או במאוחר להפוך למושג עצמו.

סצנה אחת של דמות אחת ב“אודיסאה” של כריסטופר נולאן גרמה לי לחשוב על כל זה…

האירוניה נמצאת כאן: הדמות שמדברת הכי מעט באפוס ובסרט היא זו שהפכה ליסוד של מילה שנמצאת היום בשימוש בכל משרד. אולי הדרכה טובה היא בדיוק דבר כזה — לא מי שמדבר הרבה, אלא מי שעומד לידך.