הגיבור: אכילס מול לוחם הלקוטה

מה אם המעשה האמיץ ביותר של לוחם לא היה הריגת אויבו? מה אם הגבורה האמיתית הייתה להתקרב אל אויב חמוש, לגעת בו ביד, ולחזור בשלום?

עבור בני עם הלקוטה, ילידי המישורים הגדולים של צפון אמריקה, זה היה בדיוק כך. הכבוד הגדול ביותר שלהם לא היה בהריגה, אלא במגע ובהישארות בחיים.

באותן מאות שנים ממש, בקצהו האחר של הים האגאי, גיבור אחר בחר בהיפוכו הגמור: חיים קצרים, במחיר המוות, אך תהילה אינסופית.

סיפור הגבורה של תרבות מסגיר, למעשה, היכן אותה תרבות מניחה את המשמעות. ברשימה זו נתבונן יחד בעולמו של הומרוס באיליאדה לצד סיפורו של לוחם הלקוטה.

האומץ שנוגע וחוזר

במסורת הלקוטה, אות הגבורה הגדול ביותר לא היה הריגת האויב. הלוחם היה מתקרב אל אויבו החמוש, נוגע בו, ונמלט בלי פצע.

למערכת כבוד זו היה דירוג עדין משלה. גניבת סוסו של אויב, נטילת נשקו, חדירה למחנהו וחזרה משם — כל אחד מאלה היה אות אומץ נפרד. כל מגע כזה סומן בנוצת נשר או בסימנים שנרקמו על הבגד; כלומר, את הישגי העבר של אדם אפשר היה לקרוא מן האותות התפורים על לבושו.

האדרנלין שבקרבה ובמגע עם האויב היה מכובד יותר מהריגתו או מן המוות בקרב מולו. המערכת כולה תגמלה לא את המוות אלא את האומץ. המטרה לא הייתה להשמיד את האויב, אלא לעבור דרך הפחד ולשוב בחיים.

כאן האומץ אינו “כוח ההשמדה”, אלא “הנכונות להעמיד את עצמך בסכנה”. לא התוצאה חשובה, אלא המגע. עבור תודעה שהורגלה בהיגיון של העולם המודרני — “נצח בכך שתשמיד” — זו כמעט משוואה הפוכה.

לחפש אלמוות בטקסט הכתוב

בספר התשיעי של האיליאדה מוצגות בפני אכילס שתי דרכים: חיים ארוכים אך רגילים, או חיים קצרים אך בעלי תהילת נצח.

הוא בוחר בשנייה, ולכן הוא מת. שם התהילה שבחר, ביוונית, הוא “קלאוס” — הדהוד קולו של אדם גם לאחר מותו.

במסורת ההומרית זה בדיוק מה שהופך את הגיבור לגיבור: אכילס בחר להאריך לא את חייו, אלא את חיי שמו. באיליאדה של הומרוס נעשה אכילס ראוי לתהילת נצח.

הצד המוזר שבדבר: תטיס, אמו של אכילס, ניסתה באמת להפוך אותו לבן אלמוות, אך לא הצליחה. כלומר, לא האלים הם שהנציחו את אכילס, אלא שורותיו של המשורר הומרוס.

באודיסאה, כאשר אודיסאוס יורד אל ארץ המתים, הוא פוגש את רוחו של אכילס. ושם אומר אותו גיבור גדול דבר מפתיע: מוטב לו, לדבריו, להיות שכיר יום אצל איכר עני עלי אדמות, מאשר למלוך על כל המתים.

כלומר, האדם שבחר למות למען תהילתו התחרט על בחירתו לאחר המוות. כך מטיל הומרוס צל דק על אידאל הגבורה של עצמו — האם קלאוס, התהילה, באמת שווה הכול?

זו השאלה המרכזית של סיפור הגבורה המערבי: האם כדאי למות למען ההצלחה?

רעיון זה חלחל אל העולם היווני עמוק כל כך עד שעיצב את הכול. תחרויות אולימפיות, תחרויות שירה, ויכוחים פילוסופיים — כולם ניזונו מאותו דחף: להיראות, לנצח, ולהיזכר. עיר־המדינה התחרותית (הפוליס) הפכה את בליטת הפרט לציפייה חברתית. עבור יווני, האסון הגדול ביותר לא היה המוות, אלא להימחות בלי להשאיר עקבות; ששמו לא ייזכר כלל היה כמו לא לחיות מעולם.

ובכל זאת, כדאי לזכור שמשוואה זו אינה אוניברסלית כלל. באותן מאות שנים ממש, בסין, לימד ג’ואנג־דזה את ההפך הגמור: “לשבת ולשכוח” (zuowang) היה מעלה, משום שככל שאדם שוכח את שמו, את תוארו, ואף את עצמו, כך הוא מתקרב אל מהותו האמיתית ואל הטאו. בעוד היווני מוסר את נפשו כדי להיזכר, החכם הטאואיסטי מחבק את השִכחה כשחרור.

כאשר מעמידים את שתי המסורות זו לצד זו, עולה שאלה: האם אדם המוכן למות כדי להיזכר הוא באמת חופשי? אכילס אינו ירא את המוות, אמנם, אך מן השִכחה הוא חרד עד עמקי נפשו. לוחם הלקוטה דוחה מלכתחילה את הפחד השני הזה, משום שבתפיסת עולמו האדמה ממילא זוכרת אותך. ברשתות החברתיות מיליוני בני אדם רודפים אחר מעין קלאוס מודרני — מתחרים על להיראות, לזכות בלייקים, ולהיזכר. משאלתו של אכילס, ששמו ייזכר לעד, מהדהדת כיום במספר העוקבים ובחלום להפוך לוויראלי.

כאן מקור ההבדל. הגיבור היווני מנסה לזכות באלמוות לבדו; ואילו גיבור הלקוטה מבקש זינוק אדרנלין המעניק חוויה וגאווה.