האם אפשר למכור את האדמה?

“האם אפשר למכור את האדמה? האם אפשר למכור את השמיים?” את השאלה הזאת שאל סיטינג בול, ממנהיגי הלקוטה. זו לא הייתה סיסמה אלא שאלה ממשית. ובתוכה הסתתרה שאלה עמוקה הרבה יותר: כדי להיות בעליו של דבר, האם אין צורך להסכים תחילה שהדבר הזה הוא חפץ? סיטינג בול לא ראה כך את האדמה. בעיניו היא לא הייתה סחורה אלא קרובת משפחה.

מה שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים באדמה משתנה מתרבות לתרבות. אצל אחדים היא מספר בטאבו. אצל אחרים היא יצור חי שאבות אבותיהם הלכו על גבו. האדמה נמצאת מתחת לכל מי שחי, ומעל כל מי שכבר מת.

אֵם שאינה למכירה

בשפת הלקוטה יש תפילה, “מיטאקויה אויאסין”: כולנו קרובים. היא אינה נאמרת על בני אדם בלבד. האדמה, הנהר, ההר, הזאב והנשר — כולם נכללים ברשת הקרבה הזאת. הגבעות השחורות, פאהה סאפה בלשונם, נחשבות בעיני הלקוטה לאב קדמון קדוש. מקום חי שהרוחות שוכנות בו, שמתפללים בו ומדברים אליו. אמא אינך מוכר, וגם את פאהה סאפה אינך מוכר.

ב-1868 הבטיח הסכם פורט לארמי את האדמות האלה ללקוטה לעולמים. אחר כך התגלה שם זהב. ההסכם הופר באופן חד-צדדי והאדמות נלקחו. החלק המפתיע ביותר בסיפור הגיע הרבה יותר מאוחר. ב-1980 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שהאדמה נלקחה שלא כדין, ופסק ללקוטה פיצוי של יותר מ-17 מיליון דולר בתוספת ריבית. הלקוטה סירבו לקבל את הכסף. הם סירבו משום שקבלת הפיצוי פירושה ויתור מוחלט על התביעה לאדמה עצמה. הסכום ההוא חצה בינתיים את רף המיליארד דולר, ומחכה באוצר האמריקאי בלי שאיש נגע בו.

הסירוב הזה נשמע חריג רק אם מניחים שכל קרקע היא נכס סחיר. ויקרא כ“ה מניח בדיוק את ההפך: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”. בסדר היובל שדה שנמכר חוזר אחת לחמישים שנה למשפחה שממנה יצא. מה שעובר לקונה אינו הקרקע אלא מספר היבולים שנותרו עד היובל. גם שם, כמו אצל הלקוטה, לבעלות יש תקרה.

הראייה הזאת לא הייתה נחלת הלקוטה בלבד; היא הייתה תחושה משותפת לעמים הילידים של היבשת. אמירה מפורסמת אחרת מיוחסת לסיאטל, ראש שבט הסוקוואמיש: איך אפשר לקנות או למכור את חום השמיים? הרעיון הזה היה זר לילידי צפון אמריקה. בעיני העמים האלה האדמה לא הייתה רכוש אלא מערכת יחסים. מכלול חי שבו נקברו האבות, נולדו הילדים ורעו הביזונים. בערבות הגדולות היו עדרי הביזונים והאדמה אריג אחד; לפגוע באחד היה להמית גם את השני. השמדת הביזון בידי המערב לא כוונה רק אל חיה, אלא אל אורח חיים שלם.

והחורבן הזה לא היה תאונה אלא אסטרטגיה מודעת. מקובל לייחס לגנרל שרידן את האמירה שהדרך המהירה ביותר להכניע את העמים הילידים היא לצמצם את הביזונים עד כדי רעב (אין תיעוד לכך שהדברים אכן נאמרו מפי הגנרל שרידן; הטענה נסמכת על ספר זיכרונות משנת 1907). הצבא אף חילק תחמושת חינם לציידים. בערבות שבהן שוטטו מיליוני ביזונים נותרו בתחילת המאה העשרים כמה מאות בעלי חיים בלבד. כדי לקחת את האדמה, פגעו קודם כול בלב שלה.

“לא” למיליארד דולר הוא משפט שקשה לעכל בקריאה ראשונה. אבל השאלה כאן אינה כספית. מבחינת הלקוטה, לקיחת הכסף כמוה כהודאה שלאם יש מחיר. יש דברים שעצם השאלה “כמה זה שווה” נושאת כלפיהם עלבון. הסירוב הזה מציב לעולם המודרני שאלה שקטה: בעידן שמניח שלכל דבר יש מחיר, מי עוד זוכר שיש דברים שאינם נמכרים?

של מי העמל, שלו האדמה

במערב המודרני סיפור האדמה מתחיל אצל פילוסוף. ג’ון לוק וטענת העמל שלו. במאה השבע-עשרה הוא אמר: אם השקעת עמל באדמה, אם חרשת אותה, עיבדת אותה ובנית עליה, האדמה הזאת שלך. תורת העמל הזאת הניחה את היסוד לזכות הקניין, והיא יושבת היום בליבן של כמעט כל שיטות המשפט. גם התאולוגיה הנוצרית עמדה לצידה: בספר בראשית נאמר לאדם לכבוש את הארץ ולרדות בה.

אחר כך הגיעה דוקטרינה נוספת: טרה נוליוס, עקרון “האדמה הריקה”. אם קהילה אינה מעבדת את הקרקע בדרך שהמערב מכיר — בלי גדר ובלי רישום — הקרקע נחשבת חסרת בעלים וניתן להשתלט עליה. כך עברו אדמותיהם של עמים שישבו במקום אלפי שנים לידיים אחרות, ועל הנייר הכול היה חוקי. זו הייתה הטרגדיה של עמו של סיטינג בול: הכבוד שרחשו לאדמה היה בדיוק הדבר שהציג אותה בעיני המערב כריקה.

ההיגיון הזה אינו שייך רק לעבר הרחוק. חוק הקרקעות העות’מאני משנת 1858 חילק את הקרקע לסוגים, ובהם “מוואת” — אדמה מתה, כלומר לא מעובדת ולא רשומה. שיטות המשפט שבאו אחריו אימצו את החלוקה הזאת, ובבתי המשפט בישראל היא עומדת עד היום בבסיס המחלוקת על תביעות הבעלות של הבדואים בנגב. רעייה עונתית ושימוש שבטי בקרקע אינם נכנסים בקלות לטופס רישום. מי שמגדיר מהו “עיבוד” מחזיק כבר בחצי מהתשובה לשאלה של מי האדמה.

המעניין הוא שההיגיון הזה נוסה קודם כול בתוך המערב עצמו. באנגליה הפכה תנועת הגידור אדמות מרעה משותפות, שהיו פתוחות לכול במשך מאות שנים, לקניין פרטי; איכרים גורשו מהקרקעות שבהן החזיקו. כלומר הרעיון להפוך אדמה לסחורה נוסה על העניים של אירופה לפני שהגיע למושבות. נקודת המבט הזאת הייתה יעילה להפליא — היא פתחה את הדרך לקפיטליזם המודרני, לחקלאות ולתעשייה. אבל מאחורי כל גדר נשאר גם סיפורן של הרגליים שפעם דרכו שם בחופשיות. הקניין הביא ביטחון, ובה בעת הקים עולם חדש שאומר: כאן שלי, ואתה לא נכנס.

אצל א“ד גורדון נשא העמל באדמה משמעות אחרת לגמרי. הוא ראה בעבודת האדמה דרך שבה האדם מתחבר מחדש אל הטבע ואל עצמו, לא דרך לרכוש שטח. אותה פעולה בדיוק — יד באדמה — מייצרת אצל לוק בעלות ואצל גורדון שייכות. ההבדל אינו בעמל אלא במה שמניחים שהעמל מקנה.

כשמניחים את שתי נקודות המבט זו לצד זו מתברר שההבדל אינו במשפט אלא בשאלה מה בכלל קיים. אצל הלקוטה האדמה היא סובייקט חי שאפשר לקיים איתו יחסים. במערב היא אובייקט שנמדד, מחולק ונקנה. תפיסה אחת רואה את האדם כחלק מהאדמה; האחרת מתארת את האדמה כחלק מהאדם, כלומר כרכושו.

הנקודה שבה שתי התפיסות צודקות

לראות באדמה לא חפץ שאפשר לנצל לנצח אלא חלק מרשת שאתה עצמך נמצא בתוכה — זו בדיוק המסקנה שאליה הגיעה האקולוגיה המודרנית באלף נתונים. הלקוטה חיו את זה אלפי שנים לא כתאוריה אלא כאורח חיים. חלק ממה שאנחנו קוראים לו היום “קיימות” הוא שם חדש לקרבה שהם הכירו מלכתחילה.

גם הרעיון שהקרקע זקוקה למנוחה אינו חדש. בשנת השמיטה, אחת לשבע שנים, האדמה אינה מעובדת כדרכה והיבול נעשה הפקר לכול. הסדר כזה מניח שהאדמה אינה מכונת ייצור רציפה, ושגם מי שרשום כבעליה אינו רשאי לסחוט אותה בלי הפסקה.

התחושה הזאת מהדהדת היום במקום לא צפוי, בספרי החוק. בניו זילנד קיבל נהר הוואנגנואי מעמד של אישיות משפטית, וכך גם הגנגס בהודו ונהר המגפאי בקוויבק שבקנדה.

כלומר הנהרות האלה אינם עוד “מה” אלא “מי”. הזרימה שלהם, ההגנה מפני זיהום והמשך קיומה של המערכת האקולוגית הם זכויות שאפשר להגן עליהן משפטית.

בזמן שלוק ראה באדמה חפץ שיש לעבד, המשפט המודרני חוזר בשקט אל שפת הלקוטה: יש ישויות שקיימות לא כדי שיהיו בבעלותנו אלא כדי שנקיים איתן יחסים.

מצד שני, במה שאינו שייך לאיש יכול כל אדם לתבוע זכות. ייתכן שגישת המערב הייתה הכרח עבור אוכלוסייה עולמית שהלכה וגדלה. זכות הקניין ביטלה את אי-הוודאות: מי מחזיק במה, ואיזה חוזה תקף. בלי הבהירות הזאת אי אפשר היה להקים חקלאות בקנה מידה גדול, ערים ותשתיות. בלי ביטחון קנייני פרטי לא היו נוצרים אשראי, מימון דיור והשקעות לטווח ארוך.

אולי העתיד נמצא בחיבור בין שתי התפיסות: בין הביטחון והסדר שהמערב מספק ובין הכבוד שרוחשות המסורות הילידיות לאדמה. שמירה על האדמה וחיים צודקים עליה אפשריים רק אם היא אינה רכוש בלבד ואינה טאבו בלתי נגיע.