פליאה יוונית מול פליאה סופית: שני שערים לאותה תחושה

באתונה העתיקה עומד תלמיד צעיר, תיאיטטוס, מבולבל מול חידה מתמטית. מולו יושב סוקרטס. הנער כמעט מתבייש במבוכה שנפלה עליו. אבל סוקרטס מחייך ואומר לו דבר שלא ציפה לו: “התחושה הזאת — תחושת הפליאה — היא בדיוק מה שהולם פילוסוף. הפילוסופיה אינה נולדת משום מקום אחר, אלא מן הפליאה בלבד.”

אפלטון מתאר את הסצנה הזאת בדיאלוג תיאיטטוס, ומוסיף לה מיתוס יפה: איריס, אלת הקשת בענן, היא בתו של תאומאס, אל הפליאה. כלומר ההשתוממות עצמה היא מה שמותח גשר בין הארץ לשמיים. הסקרנות היא אותה קשת צבעונית שמחברת את האדם אל מציאות גבוהה ממנו.

כמעט כל מסורת מחשבתית מרוממת את הסקרנות. אבל בשאלה “לשם מה הפליאה?” הדרכים נחלקות, והפיצול הזה עמוק בהרבה משנדמה. במאמר הזה נפגשות הפילוסופיה היוונית העתיקה והמסורת הסופית באסלאם. שתיהן מקדשות את הפליאה, אך משתמשות בה בכיוונים הפוכים לגמרי.

הפליאה כשער

אריסטו פותח את “מטאפיזיקה” במשפט: “כל בני האדם שואפים מטבעם לדעת”. ומה שמצית את התשוקה הזאת הוא ה“תאומאזין” — הפליאה, ההשתוממות, אותו רגע של קיפאון מול דבר־מה שגורם לשאול “כיצד זה ייתכן?”. תאומאזין אינה סקרנות פשוטה. היא התפעמות שקודמת למילים, אילמות מול עצם קיומם של הדברים.

כל שיטתו של סוקרטס בנויה על התחושה הזאת. הוא מסתובב בכיכרות אתונה ושואל אנשים שאלות. אנשים בטוחים בעצמם מגיעים בסופו של דבר לנקודה שבה הם אומרים: “מסתבר שלא ידעתי את זה”. בדיוק שם, ברגע המבוכה הלא־נוחה הזה, מתחילה המחשבה האמיתית. בתפיסה היוונית הפליאה היא שער. היא עוצרת אותך בדרכך, ובאותה נשימה מבקשת ממך לעבור דרכה. אי אפשר להישאר בתוכה. צריך לעבור אותה ולצעוד אל התשובה.

מכאן: אצל היוונים הפליאה היא התחלה, לא יעד. ההשתוממות יקרה מפני שהיא מניעה אותך, מביאה אותך לשאול, דוחפת אותך לחקור. היא כמו ניצוץ. הניצוץ יפה, אבל תכליתו האמיתית היא להצית אש. לקפוא בתוך הניצוץ עצמו פירושו, עבור התודעה היוונית, לקטוע את המחשבה באמצע.

תוצאות המבט הזה היו עצומות. ילד ששואל “למה השמיים כחולים?” ומדען שחוקר את אורכי הגל של האור נמצאים בשני קצותיו של אותו דחף עצמו. המסורת היוונית לקחה את הדחף הזה ברצינות והפכה אותו לשיטה: התבונן, שאל, הוכח, שאל שוב. תאלס שנופל לבור בזמן שהוא מביט בכוכבים, ארכימדס שצועק “מצאתי” באמבט — כל אלה סצנות שונות של אותה פליאה. הסקרנות חדלה כאן להיות רגש והופכת למשמעת. והמשמעת הזאת נעשית בסופו של דבר היסוד של המדע המערבי כולו.

ובכל זאת, לא תמיד ראתה המחשבה המערבית את הפליאה כשער. מאות שנים אחר כך ראה ויטגנשטיין בהשתוממות מול העובדה שקיים משהו ולא כלום את השאלה העמוקה ביותר של החיים. היידגר קרא לזה הפלא שבדבר הרגיל ביותר. זו אינה פליאה על כך שהשמיים כחולים, אלא על כך שהם בכלל קיימים. זו אינה סקרנות שרצה אל התשובה. כמו זו של הסופי, היא פליאה שנשארת עומדת מול עצם הקיום. מה שנראה כשער הוא לפעמים לא מפתן אלא חלון.

הפליאה כבית

במסורת הסופית באסלאם הפליאה היא דבר אחר לגמרי. היא אינה תחילת הדרך אלא אולי סופה, ואולי אף מעבר לסופה. במסע הסופי יש תחנות — עמדות שהנפש עוברת בהן. באה החרטה, באה הסבלנות, באה האהבה, בא הווג’ד, מצב של התפעמות. אבל הפליאה — חַיְרַה בערבית — יושבת מעל כולן, בפסגה. היא אינה ניצוץ פותח אלא הנקודה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה.

מוולאנא ג’לאל א-דין רומי, כשניסה לתאר את זה, מצא שהמילים אינן מספיקות, וחזר: “פליאה, פליאה, פליאה על פליאתי”. החזרה הזאת אינה מעידת לשון. היא הודאה כנה בכך שהמילה אינה נושאת את המשמעות שהיא אמורה לשאת. ברגע הפליאה האדם מפסיק לשאול “מי אני?”, מפני שבאותו רגע נמס גם השואל וגם התשובה. השניים מתאחדים לדבר אחד. ולפי המסורת הסופית, אם אתה מסוגל לתאר את המצב הזה במילים בנוחות, סימן שעדיין לא חווית אותו באמת.

הדוגמה החדה ביותר לגישה הזאת היא אולי אל-ע’זאלי. האיש שלימד מאות תלמידים במדרסה הנחשבת ביותר בבגדאד, ההוגה החריף ביותר של דורו, נכנס בגיל שלושים ושש למשבר עמוק. לפי עדותו שלו, יום אחד נעתקה לשונו והוא לא היה מסוגל עוד ללמד. הוא נטש את הקתדרה, את התהילה ואת הרכוש, ויצא לדרך כדרוויש עני. המסקנה שאליה הגיע: הידיעה הוודאית ביותר אינה מגיעה בדרך של היסק, אלא רק דרך טעימה. אי אפשר לדחוס את טעם הדבש לתוך הגדרה. צריך לטעום אותו. וכך, לדעתו, גם האל: לא טענה שיש להוכיח, אלא אמת שיש לטעום.

נקודה אחת ראויה כאן לתשומת לב. הפליאה הסופית חווה את היעדר התשובה לא כאובדן אלא כאיחוד. נדמיין אדם שרודף שנים אחרי שאלותיו ומוצא מאחורי כל תשובה שאלה חדשה, עד שהוא מגיע ליום שבו עצם השאילה נמסה לתוך השאלה הנשאלת. עבור היווני זו דרך ללא מוצא. עבור הסופי זו נקודת ההגעה. שתי המסורות עומדות על שפת אותה תהום, אבל אחת נסוגה צעד לאחור ומתחילה לבנות גשר, והשנייה פורשת ידיים ומניחה לעצמה ליפול. והמוזר הוא ששתיהן מפיקות מן התנועה הזאת סוג של שלווה: האחת את שלוות ההבנה, השנייה את שלוות ההתמסרות.

שתי דרכים, תחושה אחת

כשמניחים את שתי המסורות זו לצד זו עולה שאלה: כיצד מגיעה אותה תחושה עצמה לשני מקומות הפוכים כל כך? התשובה נעוצה במידת האמון בתבונה ובשפה. המחשבה היוונית סומכת על ה“לוגוס”, כלומר על השכל ועל המילה. הסקרנות פותחת שיחה, והפילוסופיה היא ההיגיון שנולד מן הפליאה. המסורת הסופית, לעומת זאת, מכוונת לחצות את גבול השפה והשכל. עבורה הסקרנות מקבלת משמעות בדיוק במקום שבו המילים נגמרות.

זו אינה בחירה תרבותית שרירותית. המרחק בין שתי המסורות הוא הבדל אמונה עמוק בשאלה עד כמה יכולה התבונה להתקרב לאל. עבור היווני אפשר לתפוס את האלוהי בשכל. עבור הסופי השכל הוא גבול שיש להשאיר מאחור בנקודה מסוימת בדרך.

הגבול הזה העסיק גם הוגים שפעלו בתוך אותו עולם אסלאמי בלי להיות מוסלמים. הרמב“ם, שחיבר את “מורה נבוכים” בערבית־יהודית, הגיע למסקנה חריפה: על האל אפשר לומר מה הוא איננו, לא מה הוא. כל תואר חיובי מקטין אותו. גם כאן התבונה עובדת במלוא כוחה, אבל עבודתה מסתיימת בשתיקה ולא במשפט. שתי המסורות נעו באותה סביבה אינטלקטואלית והגיעו לזהירות דומה מאוד כלפי המילים.

המעניין הוא שלא רק המזרח הפך את אי־הידיעה לחוכמה. גם למערב של ימי הביניים היה שם לדבר: בורות מלומדת, docta ignorantia. ההוגה הגרמני ניקולאוס מקוזה הסביר את זה בגאומטריה יפה: מצולע החסום בתוך מעגל. ככל שתרבה את מספר צלעותיו, המצולע יתקרב אל המעגל אך לעולם לא יהיה מעגל. השכל שלנו הוא המצולע; האמת היא המעגל. החוכמה הגדולה ביותר היא להכיר במרחק הזה בכנות.