שתי שאלות לאיש המשוגע: מצאת את האל, או לקחת את התרופה?

במאה השמונה עשרה, בית החולים בת’לם בלונדון, שנקרא בפי העם “בדלם”, קיבל כתשעים ושישה אלף מבקרים בשנה. הם לא הגיעו לסייע לחולים. הם שילמו פרוטה, נכנסו פנימה, ועברו בין האנשים הכבולים בשלשלאות כאילו צפו בהצגת ערב.

באותה תקופה, במרחק יבשות, כשאדם במסורת הסופית איבד את ההיגיון הסדיר שלו, התקרבו אליו בכבוד. חיפשו בדבריו סימן אלוהי.

אותה תופעה. שתי תגובות הפוכות לחלוטין.

השיגעון מצמצם הכל לשאלה אחת: איפה נגמר השכל, ואיפה מתחיל האדם? המסורת הסופית ואירופה של ההשכלה עמדו פנים אל פנים בדיוק על השאלה הזו.

האיש ששר שירים במדבר

שורש המילה הערבית “מג’נון” מטריד: “אחוז השדים”. המסורת הסופית לקחה את המילה הזו ועשתה ממנה משהו אחר לגמרי. המג’נון חדל להיות שם למחלה. הוא הפך לשם לאהבה האלוהית.

הסיפור המפורסם הוא של לילא ומג’נון. מג’נון משוטט במדבר, שערותיו בלולות, ופיו ממלמל שירה ללא הרף. הסופים לא ראו בו קרבן של אהבה זוטרה. בעיניהם, מג’נון היה ייצוג של נשמה שהתאהבה באלוהים עד כדי שיגיון.

לסיפור יש פנים נוספות. מג’נון הוא בעצם צעיר ששמו קיס. אהבתו ללילא עשתה אותו “משוגע” בעיני החברה. אבל המשוררים הסופיים, מניזאמי ועד פוזולי, הפכו את הסיפור ממה שנראה כטרגדיה רומנטית לאלגוריה. בידיהם, לילא אינה עוד אישה אלא דמות של היופי האלוהי. “השיגעון” כאן אינו אבחנה רפואית. הוא מחיר האהבה הגבוהה ביותר. מי שהחברה אמרה עליו שאיבד את דעתו, הוא בעצם ראה עמוק יותר מכולם.

הנקודה הזו לא נשארה ספרות בלבד. חלאג’ אל-מנסור (858-922) אמר יום אחד “אנא אל-חק”, “אני האמת”, “אני האל”. זה הזעיק את חכמי הדור ואת השלטונות, והוא הוצא להורג. אבל המסורת הסופית לא ראתה בו לא משוגע ולא כופר. לפי השקפתם, חלאג’ הגיע למצב של “פנא”, המצב שבו העצמי נמס באלוהות ומתבטל. מה שנראה מבחוץ כשיגעון, היה מבפנים האמת עצמה.

האומץ האמיתי של המסורת הסופית טמון כאן: לקרוא לשיגעון לא “מי שלא הבין”, אלא “מי שהבין יותר מדי”. רוב התרבויות מכריזות על מה שאינן מבינות כמסוכן. המסורת הזו עושה את ההפך: חוסר ההבנה אינו חסרון אלא סימן לעומק.

אבל זו לא הקדשה חסרת ביקורת. למסורת הסופית הייתה הבחנה עדינה בין ה“מג’דוב”, מי שנשמתו נמשכה אל עבר האלוהים, לבין מי שפשוט חולה. לא כל שיגיון היה קדוש. השאלה הייתה האם יש ישות מסוימת שאי-אפשר למדוד אותה בסרגל של שכל בלבד.

ניצחון השכל ושערי הברזל

במאה השבע עשרה, אירופה עשתה משהו אחר לחלוטין: היא כלאה את המשוגעים. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו קרא לזה “הכליאה הגדולה”. בצרפת נפתח ה-Hôpital Général, ובאנגליה, בדלם. אבל אלה לא היו בתי חולים בלבד. מאחורי אותן קירות נדחסו יחד קבצנים, זונות ומשוגעים.

סיפור בדלם חושף את ההיגיון הזה בצורה עירומה. שעריו נפתחו למבקרים כבר בתחילת המאה השבע עשרה. לורד פרסי שילם עשרה שילינג כדי לסייר בין דייריו. עם הזמן, זה הפך למקור הכנסה. פרוטה אחת ואתה יכול להיכנס. רק ב-1770 הסתיים הנוהג.

אבל הבעיה האמיתית לא הייתה האכזריות. הייתה זו תפיסת עולם. עידן ההשכלה היה עידן הסדר, הסיווג, והפרודוקטיביות. מי שלא יכול לעבוד, לחשוב, לתרום, לא התאים לתמונה. “מה שאינו רציונלי” חייב להפוך לבלתי נראה, לנעלם מאחורי קירות. זה היה ביקורתו של פוקו: בדלם ייצג לא רק את הכליאה של חולים, אלא את בריחת החברה מפני פניה האפלים שלה. עידן שסגד לשכל, התייחס לחסרי השכל כאל פושעים.

שורש ההבדל אינו גאוגרפי. הוא נמצא בתשובה לשאלה: “מהו האדם?” במסורת הסופית, השכל האינדיבידואלי הוא כמו פרגוד, שכבה שחוסמת את הדרך לאלוהים ויש לעבור מעבר לה. בעידן ההשכלה, השכל הוא גם ההגדרה וגם המעלה. זיכרו את המשפט המפורסם של דקארט: “אני חושב, משמע אני קיים.” משפט זה בונה את האדם ממש על גבי שכלו. האחד רואה מציאות שמעבר לשכל. האחר סובר שהשכל הוא הקרקע עצמה של המציאות.

כשמציבים את שתי הפרספקטיבות זו לצד זו, עולה שאלה: אם שניהם מסתכלים על אותו אדם ורואים דברים כל כך שונים, כמה מה שאנחנו קוראים לו “נורמלי” שלנו הוא, וכמה ממנו הוא גבול שהמפה שנולדנו אליה שרטטה? אותו מג’נון ששוטט במדבר, אילו נולד בלונדון, אולי היה מוצג בעד פרוטה.

איפה שתיהן צודקות

הנקודה החיובית של המסורת הסופית טמונה ביושר שלה. יש דברים שהשכל לא יכול לתפוס. במקום להכחיש זאת, המסורת מודה בזה גלויות. השליטה וההיגיון אינם נותנים את התמונה המלאה של הקיום. הפסיכיאטריה המודרנית דנה היום בשאלה אם חוויות מיסטיות מסוימות הן פתולוגיה, או מצב תודעתי שונה. המסורת הסופית חשה זאת מאות שנים קודם לכן.

הנקודה החיובית של עידן ההשכלה נמצאת בתחושת האחריות. לחקור את השיגעון באופן שיטתי, לשאול מה הוא, מדוע הוא מופיע, כיצד מחלימים ממנו, הכין את הקרקע לנוירולוגיה ולפסיכולוגיה המודרנית. ביקורתו של פוקו חושפת את הפנים האפלות של המערכת, וצדקתו אינה מוטלת בספק. אבל אותה סקרנות רציונלית, עם הזמן, הפכה גם טיפול אמיתי לאפשרי. המחיר היה כבד. ובכל זאת, אי אפשר להכחיש את ההישגים של גישה שיטתית לידע. התרופות, הטיפולים, והאבחנות שמחזיקים ביד אדם שנמצא בתוך משבר קשה, הם צאצאים רחוקים של אותה סקרנות קרה לכאורה.

שתי המסורות מנסות להגן על אותו אדם, אבל מדרכים הפוכות. האחת שומרת אותו “בתוך קדושת המשמעות”, האחרת “בתוך אפשרות ההחלמה”. חמלתה של האחת עוברת דרך הכבוד, חמלתה של האחרת עוברת דרך ההתערבות. אולי הגישה הבוגרת ביותר היא לא לראות בשתיהן יריבות, אלא כשתי ידיים שמשלימות זו את זו. כשאחת שומרת על המשמעות, האחרת מרגיעה את הכאב.

לפני זמן מה נתקלתי במשפט בספר: מחשבות אינן ניתנות לשליטה, ואין טעם לנסות לעצור אותן. וחשוב מכך: המחשבות אינן קשורות לאופי שלנו. האופי שלנו מעוצב על ידי הבחירות שאנו עושים בחיים, לא על ידי המחשבות שפולשות לראשנו ברגע אחד. כשקראתי את זה בפעם הראשונה, זה נשמע מוזר מעט. אחר כך הבנתי: להסתכל על מה שעובר בראשו של אדם ולהגדיר אותו לפי זה, אולי לא תמיד מספר עליו. זה מספר על מי שמגדיר. בדיוק כמו מחשבה שנכנסת לראש: לא אתה הזמנת אותה, ולא היא מייצגת אותך.

תרבות אחת שואלת את המשוגע: “מצאת את האל?” האחרת שואלת: “לקחת את התרופה?” לשתיהן צד של צדק. השאלה האמיתית היא זו: איזו שאלה אנחנו שואלים, חושפת בעצם מי אנחנו. כי כיצד אנו מסתכלים על אדם, מספר לרוב לא מי הוא, אלא מי אנחנו.