מלנכוליה מול תוגה: שני גורלות של אותו כאב

תארו לעצמכם אדם שכדי להיחלץ מן העצב שלו, כותב על העצב חצי מיליון מילים תמימות. בשנת 1621 עשה רוברט ברטון בדיוק את זה. את יצירת הענק שלו, “אנטומיה של המלנכוליה”, חיבר תחת שם העט “דמוקריטוס הצעיר”, ולא הסתיר את מטרתו כלל: “כדי לברוח מן המלנכוליה, מתוך עיסוק מתמיד, אני כותב על המלנכוליה.” כלומר הספר עצמו היה תרופה. הכתיבה הייתה הדרך לנהל את היגון. באותן מאות שנים ממש, באיסטנבול שבקצה האחר של היבשת, עשו המשוררים בדיוק את ההפך — הם לא ניסו לברוח מן התוגה, אלא הזמינו אותה אל לב־ליבה של השירה.

מי שתוהה כיצד הסתיים הריפוי הזה, מצבתו של ברטון באוקספורד לוחשת לו את התשובה: “המלנכוליה נתנה לו גם את חייו וגם את מותו.” והספר לא נפל מבעליו — ברטון הוסיף לשכתב אותו עד יום מותו, והטקסט תפח מעט בכל מהדורה חדשה עד שחצה את חצי המיליון. משום שהריפוי לא הסתיים לעולם; וכל עוד הכתיבה הועילה, גם לכתיבה לא יהיה סוף.

כיצד יכולות המסורת העות’מאנית־טורקית והמסורת הפרוטסטנטית האנגלית של המאה השבע־עשרה להיפגש בשני גורלות שונים כל כך של אותו רגש עצמו?

התוגה שהיא צבעה של העיר

עצבו של המשורר העות’מאני לא היה חולשה שיש להסתיר. במסורת הדיוואן המאהב הוא “פרישאן” — מפוזר ושבור־לב כאחד, מילה הנושאת בתוכה גם את הפיזור וגם עומק טעון משמעות.

בשירתו של פוזולי, כאב הפרידה מושווה כמעט למעלה טובה; הנפש הסובלת היא הנפש החשה לעומק. אדם שטחי אינו יכול לסבול כה עמוקות; גודל הכאב הוא ההוכחה לגודל הנפש.

אך התוגה אינה רק רגש אישי. זה בדיוק מה שמתאר הסופר הטורקי בן־זמננו, חתן פרס נובל אורהאן פאמוק, בספרו “איסטנבול”. הערפל של הבוספורוס, בתי העץ המוזנחים על שפת המים, הפארקים שנותרו ריקים, הארמונות ההרוסים. אלה אינם עצבונו של אדם יחיד, אלא רגש משותף שנושאת עיר שלמה. כדברי פאמוק, התוגה היא צורת קיום קולקטיבית שספגה אל תוכה את רחובות איסטנבול, את בתיה ואת כל אותן חורבות. התוגה כאן אטמוספרית, ואף קטגוריה אסתטית. האינטלקטואל העות’מאני המאוחר אינו נלחם ברגש הזה; הוא חי אותו, יוצק אותו אל השיר, ומכיר ביופי שבתוכו.

כאן עליי להוסיף דבר: היכולת לומר על רגש שהוא “יפה” פירושה למעשה שהשלמת עמו. התוגה העות’מאנית רואה ביגון לא אויב, אלא צבע אחד ברקמת החיים. ממש כמו הגוונים הכהים שבתמונה — בלעדיהם אין תמונה כלל. צל אפל מבליט את האור ומגלה אותו כבהיר יותר. כך גם התוגה; היא אינה מפחיתה מערכה של שמחת החיים, אלא להפך, מוסיפה לה עומק.

גם היותו של רגש זה קולקטיבי חשובה. המלנכוליה המערבית היא לרוב הסתגרותו של אדם בודד בחדרו; ואילו התוגה העות’מאנית היא אוויר משותף. דמיינו את אותו עצב מתוק שכולם חשים יחד, בשעת בין־ערביים, בגן־תה. איש אינו “חולה”; כולם מביטים יחד באותו עבר, באותו אובדן, באותה בת־חלוף. יגון משותף קל הרבה יותר מיגון בודד. אולי זו הייתה התגלית העדינה ביותר של המסורת העות’מאנית: לחלק את הכאב וכך להפוך אותו למשא שאפשר לשאת. זה היה גם תפקידה של מוזיקת הטקה, של שירת הדיוואן, ואפילו של שיר עם — להפוך את אותה תוגה דוממת שכל אחד נושא בתוכו לקול משותף.

ואם הזכרנו את הטקה — במפה הפנימית של הצופיות כבר הייתה כתובת מוכנה לתוגה. בספר ההדרכה הצופי בן אלף השנים של קושיירי יש פרק המוקדש כולו לעצב; שם אין הוא תקלה, אלא תחנה השומרת על הלב ער. במסורת ההיא, לב חסר־תוגה נמשל לבית חרב שאיש אינו יושב בו. את מלאכת מיפוי העולם הפנימי, שהפסיכואנליזה תצא לגלותה מאות שנים אחר כך, כבר עשו המיסטיקנים למקצוע.

סכנה שיש לגרש

אנגליה של ברטון, לעומת זאת, כוננה יחס אחר לגמרי אל אותו רגש. לפי תורת “המרה השחורה”, שירשה מן הרפואה ההומורלית העתיקה, חוסר איזון בגוף מקדיר את השכל; המלנכוליה הייתה מחלת גוף. אך היה עוד דבר שהוציא אותה מגדר עניין רפואי בלבד והפך אותה לדאגה מוסרית: הפרוטסטנטיות.

באנגליה הפוריטנית, שכל בטל — שכל דומם, מסתגר, חסר תנועה — היה סכנה של ממש. האמרה “שכל בטל הוא בית־מלאכתו של השטן” לא הייתה סתם פתגם, אלא חרדה תיאולוגית של ממש. בעולם הזה נמדד הערך בעבודה, ביצירה ובהיות ראוי לאלוהים. ואילו הקיפאון המלנכולי היה בדיוק ההפך מכל אלה — מין עצלות רוחנית, ואף סכנה של חטא.

עד כמה הייתה חרדה זו ממשית, ניכר ביומני התקופה. בעל־מלאכה פוריטני מלונדון רשם במחברתו הן את אובססיית החטא שלו והן לא פחות מעשרה ניסיונות התאבדות, אחד לאחד; שכן באותה תיאולוגיה, ייאוש לא היה עצב מן השורה, אלא ספק שאדם מטיל בגאולתו שלו — המסוכן שבחטאים. ההתבוננות הפנימית הייתה חובה, אך בקצה פערה תהום: מי שחקר את עצמו מעט לא זכה להיות ראוי לאלוהים, ומי שחקר יותר מדי התגלגל אל תוך האפלה.

משום כך כתב ברטון יותר מאלף עמודים כדי להגדיר את המלנכוליה, למיין אותה ולרפא אותה. הוא פירט את סיבותיה, את סוגיה ואת מרפאותיה, אחת לאחת. והפתרון שהציע התאים בדיוק לתפיסת עולם זו: לעבוד, להיות עסוק, ליטול חלק בחיי החברה. הרגש נתפס כמכשול שיש לדכא, לנהל ולהתגבר עליו. גם את חייו שלו הקדיש לעיקרון הזה — בכתיבה בלתי־פוסקת ניסה להרחיק את יגונו.

כאן ניכרת תנועה אופיינית לתודעה המערבית: דבר שאין היא מבינה או שהוא מטריד אותה, היא מפרקת תחילה לחלקיו, מעניקה לו שם ויוצקת אותו אל טבלה. ברטון טיפל במלנכוליה ממש כחוקר טבע; כמי שנועץ סיכה בחרק ומניח אותו תחת המיקרוסקופ. יש בגישה הזאת צד קר, אכן. אך בה בעת יש בה גם צד חזק להפליא. כי משעה שאתה נותן שם לדבר, אתה משיג עליו אחיזה. פחד חסר־שם ממלא כל פינה; ואילו פחד ששמו נקרא ניתן לתחום. המערב, בקוראו שם ליגון, כונן קרקע שעליה יוכל להיאבק בו — ואותה קרקע נעשתה בסופו של דבר המקום שבו נולד מדע שלם של בריאות הנפש.

כשאני מעמיד את שתי המסורות זו לצד זו, מתעוררת בי השאלה הזאת: מדוע האחת הכניסה את התוגה אל ביתה, והאחרת נשאה אותה אל המרפאה? התשובה טמונה בהיסטוריה ובאמונה. הציוויליזציה העות’מאנית חוותה שקיעה איטית לאורך מאות שנים; אובדן היסטורי זה הפך את העצב הקולקטיבי לחלק מן הזהות. האובדן חלחל אל נשמתו של העות’מאני עד כדי כך שהתוגה חדלה להיות תבוסה ונעשתה הוכחה לעומק. הפרוטסטנטיות, לעומת זאת, נשענה על אחריות אישית ועל פוריות; רגש דומם היה שם חולשה מוסרית. אפילו הגיאוגרפיה חיזקה זאת: ממדרונות איסטנבול נשקפו חורבות ההיסטוריה; ואילו באוקספורד של ברטון, האופק היה עבודה והיות ראוי לאלוהים.

זיכרון הלשון שמר את הקבלה על השורש המשותף אפילו בהיפרד הדרכים. המילה הטורקית “סבדא” (אהבה עזה) באה מן הערבית “סוודאא’”, שפירושה “שחורה” — כלומר בדיוק מאותה מרה שחורה. כשאנו אומרים “קארא סבדא” (אהבה שחורה) אנו מדברים, בלי לדעת, על נוזלי הגוף של היפוקרטס; לפי חוקרי האטימולוגיה אין למילה אפילו קרבת־משפחה עם הפועל “לאהוב”. משתי ציוויליזציות שירשו את אותה רפואה עתיקה יצאו שני סיפורים נפרדים: האחת עשתה ממנה מחלה, והאחרת אהבה.

מה העניקו לנו שתי התרבויות הללו בעניין הכאב?

הצד המעניין שבתוגה של מסורת השירה העות’מאנית הוא היכולת למצוא משמעות בתוך האובדן. להפוך את שקיעתה של ציוויליזציה לא לטרגדיה אלא לשיר, לומר שאפילו ההיסטוריה הכבדה ביותר יכולה להכיל יופי — דבר זה יכול לצאת רק מתרבות שרואה בעצב לא אויב אלא ידיד. כשהמשורר העות’מאני מרומם את “מצבו הפרוע”, הוא אומר למעשה כך: החלל הזה שבתוכי הוא ההוכחה לכך שקיומי אינו שטחי. התוגה כאן אינה כניעה, אלא חירות מוזרה.

אם לומר את האמת, התמונה מעולם לא הייתה ניגוד כה טהור. גם הרפואה העות’מאנית הכירה את המרה השחורה וריפאה אותה: הרשומות מספרות כי בבית־המרפא שבאדירנה חיפשו מזור לחולים המלנכוליים באמצעות מקאמים מוזיקליים, בקול המים ובניחוחות טובים. ומעודן מזה: גם ברטון, בכל ספרו העצום, מונה את המוזיקה בין התרופות רבות־העוצמה נגד הייאוש. שני העולמות ניסו את אותו מפתח על סף הכאב; ההבדל היה במה שהוכן מעבר לדלת — בית לרגש, או מחלקה סגורה לו.

מה שראוי לציון במפעל הקטלוג של ברטון הוא שהיה בו, בעצם, מעשה של חקירה ותהייה על המלנכוליה. להחשיב רגש כ“דבר הטעון תיקון” עשוי להיראות במבט ראשון אכזרי. אך אותו דחף עצמו של סקרנות ומיון נעשה, מאות שנים אחר כך, נקודת המוצא של חקר הדיכאון, של הפסיכואנליזה ושל הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי.

ספרו של ברטון עשוי להיראות, בעיני ימינו, מלא שגיאות. אך העיקר היה בכך שהוא ניצב מול היגון ושאל: “מה זה, מניין הוא בא, וכיצד הוא חולף?” ואותה שאלה היא אביהם של הכלים המקלים כיום על כאבם של מיליוני בני אדם. ולא זו בלבד, אלא שגם פתרונו של ברטון עצמו — להישאר עסוק, להיאחז בעיסוק — הוא עצה שגם הטיפול המודרני נותן לא־אחת.

עד כמה אמיתית עצה זו, ראיתי לאחרונה במו־עיניי. חשתי שהגעתי אל קצו של עיסוק שנשאתי בו זמן רב באהבה עזה; נותרו בי חלל וקיפאון שאין לו שם. תגובתי הראשונה הייתה לחשוב שזו התמוטטות. אחר כך הבנתי כי גם שדה בור אינו נותן יבול, אך אין הוא עקר — הוא רק נח ואוגר את כוחו. את התקופה הדוממת ההיא נשאתי בכך שייצרתי דברים קטנים, שנאחזתי במלאכה. ברטון קרא לזה, לפני ארבע מאות שנה, “להישאר עסוק”; ואני חייתי היום את אותו דבר עצמו במילים אחרות. נתגלה לי כי נוגדן היגון אינו הכחשתו, אלא מתן צורה שאפשר לשאת.

הצד המשונה בדבר הוא שכעבור ארבע מאות שנה נהפך כיוון הרוח. כיום יש במערב עורק המתנגד לתעשיית האושר: פרופסור לספרות אמריקאי, אריק ג’ וילסון, בספרו “נגד האושר” (Against Happiness), טוען כי אין לבלבל בין מלנכוליה לבין דיכאון, וקורא לראות באותו עצב חסר־מנוחה מקור ליצירתיות ולעומק. את האורח שברטון ניסה להוציא מן הדלת, מזמינים נכדיו פנימה — ודווקא אל מושב הכבוד שהמשורר העות’מאני הושיב אותו בו מאות שנים קודם לכן.

התרבות שקראה למלנכוליה “מחלה” ריפאה אותה; התרבות שקראה לה “תוגה” הפכה אותה לשיר. אך שימו לב, שתיהן עשו למעשה את אותו הדבר: הן הפכו מציאות שקשה לשאת אל מציאות אחרת שאפשר לחיות בתוכה. האחת עשתה את היגון לבר־נשיאה בעזרת תרופה, והאחרת בעזרת חרוז שיר. ואולי בדיוק כאן טמונה מהותה של האנושיות.

כשאין בכוחנו למחוק את הכאב, עצם היכולת לתת לו צורה שנוכל לשאתה — היא הקשורה בטבורה אל עצם היותנו בני אדם…