האש הקדושה והאש הגנובה

נפתח היום במילותיו של הרקליטוס, הפילוסוף מאפסוס שחי במאה השישית לפני הספירה:

“תמיד היה, הווה עכשיו ותמיד יהיה: אש חיה לנצח, הנדלקת במידה וכבה במידה.”

עבור הרקליטוס האש הייתה היקום עצמו — עיקרון שמשתנה בלי הרף ובכל זאת מתקיים תמיד.

האש היא נקודת הייחוס העתיקה והמשותפת ביותר של האנושות. אבל המשמעות שכל תרבות יוצקת לתוכה שונה באופן מפתיע. במאמר הזה נביט יחד במה שראתה בלהבה ההיא מסורת פרס הזורואסטרית, ומולה המיתולוגיה של יוון העתיקה.

החתימה שאינה כבה

בזורואסטריות האש — “אָטָש” — קדושה, אך אינה מושא של פולחן. ההבחנה הדקה הזאת קובעת הכול. הזורואסטרים אינם עובדים לאש; הם רואים בה את חתימתו הנראית של אהורא מזדא, האל העליון, בעולם הזה. כלומר הלהבה שמולך אינה האל עצמו, אלא עקבה שהותיר על פני האדמה, חותם. האש היא סמל של האמת, של הסדר הקוסמי ושל הטוהר.

התרגום הממשי של היראה הזאת מעורר השתאות. בעיר יַזְד שבאיראן, במקדש אָטָש בַּהְרָאם, בוערת להבה אחת מאז שנת 470 — כלומר יותר מאלף וחמש מאות שנה — בלי לכבות אף לרגע. אין זו אובססיה בת מאות שנים אלא טקס של אמונה.

השם “אָטָש בַּהְרָאם” פירושו “אש הניצחון”, וזוהי הדרגה הגבוהה ביותר שאש יכולה להגיע אליה. אש כזאת אינה נדלקת בקלות; לפי המסורת היא מורכבת בקפידה משישה־עשר סוגי אש שונים — מאש שהצית ברק, מכבשן של נַפָּח, מלהבות שנאספו מאחי בתים. הכוהנים הזורואסטרים מכסים את פיהם בבד במהלך הטקס, כדי שאפילו נשימתם שלהם לא תטמא את הלהבה הטהורה.

היחס בין האדם לאש כאן אינו יחס של בעלות, אלא של נאמנות ושמירה. האש כבר כאן, כבר שייכת לכולם; תפקידו של האדם אינו להשיג אותה אלא לשמור עליה מבלי לטמא. זוהי פרשנות שמעניקה לאדם כבוד רב יותר ממקורו.

האדם נולד בתוך האור; הוא אינו חייב לזכות בו, לקחת אותו ממישהו — אולי אף לגנוב — ולשלם מחיר כדי ליהנות מן האש. הזורואסטריות אינה רואה באדם יצור שנולד חסר, אלא נושא של האור האלוהי.

כשחושבים על כך, הדבר מצמרר. קיסרים רומיים באו וחלפו, שושלות שלמות קרסו, שפות השתנו, מפות שורטטו מחדש — והאש ההיא המשיכה לבעור. דור אחר דור בני אדם הזינו אותה בתורם, שמרו עליה, מסרו אותה הלאה. זה דומה למשמרת; איש אינו בעליה היחיד של הלהבה, כל אדם הוא רק שומרהּ למשך ימי חייו, ואולי אף רק דייר בה. מסורת כזאת מעניקה לאדם שיעור שקט מאוד אך עמוק מאוד: את הדבר היקר לא אתה יצרת, אתה רק נושא אותו לזמן־מה; העיקר הוא לדאוג שימשיך לבעור גם אחריך. המחשבה הזאת מוציאה את האש מגדר קניין פרטי והופכת אותה למילה העוברת בין הדורות, ואף לאמצעי מרכזי של תקשורת ביניהם.

לפני זמן־מה בא לביתי בעל מלאכה כדי לבצע תיקון שהיה דרוש. פניתי אל בני ואמרתי: “בזמן שהאיש עמל כאן, נצרף אותו אל השולחן ונאכל יחד — בוא נכין משהו לאכול.” בעודי אומר את המשפט עצרתי לרגע, כי את זה לימד אותי אבי לפני שנים — אני רק העברתי את אותה המילה דור אחד קדימה. את מה שהחזיק את להבת הזורואסטרים אלף וחמש מאות שנה חשתי במטבח ההוא בקנה מידה קטן: בסופו של דבר איש אינו ממציא את האש מחדש, כל אחד מוסר אותה לבא אחריו מעט מחוזקת יותר. באותו רגע לא הייתי בעל האש, אלא רק שומרהּ ליום ההוא, זה שמעביר אותה אל הדור הבא.

הזורואסטריות עצמה, ממש כמו אותה אש, נמשכת מן השכבות העתיקות ביותר של ההיסטוריה עד ימינו. היא נחשבת לאחת המסורות המונותאיסטיות הקדומות בעולם; ברעיון המאבק הקוסמי בין טוב לרע, בין אור לחושך, היא השפיעה אף על הדתות שבאו אחריה. ובכל זאת בחינוך המערבי כמעט אין מזכירים אותה. עקבותיהם של רעיונות מוכרים רבים — גן עדן וגיהינום, יום הדין, הציפייה לגואל — מגיעים עד למסורת הזאת. אפשר לומר שהאש שאינה כבה היא גם סמל למחשבה שלא כבתה.

האש שגנב פרומתאוס מן האולימפוס

יוון העתיקה, לעומת זאת, הביטה באותה אש דרך סיפור שונה לחלוטין. פרומתאוס גונב את האש מן האולימפוס ומעניק אותה לבני האדם. זוהי ראשית הציוויליזציה — אך בה בעת גם הפרה של גבול אלוהי. זאוס אינו סולח על העוון הזה. הוא כובל את פרומתאוס אל סלע וגוזר עליו עונש בל־יתואר: מדי בוקר בא נשר ואוכל את כבדו, מדי לילה האיבר צומח מחדש, ולמחרת בבוקר מתחילים הייסורים שוב. מעגל אינסופי, עונש שלעולם אינו נגמר.

בטרגדיה של אייסכילוס, “פרומתאוס הכבול”, מסופר הכאב הזה כמחיר הבלתי נמנע של הציוויליזציה. שכן פרומתאוס נתן לאדם לא רק את האש, אלא יחד עמה גם את הרפואה, את המתמטיקה, את החקלאות, את הכתב — בקצרה, את כל מיומנויות התרבות. אך אף אחת מהן אינה ניתנת חינם. עבור היווני האש אינה מתנה אלא תפיסה בכוח; וכל תפיסה בכוח נושאת מאחוריה חטא ועונש.

עבור היווני לכל נטילה של אש יש מחיר, וגם עבורנו כיום הדבר עודנו נכון. את זה למדתי דווקא ברגעים שבהם יצאתי מנצח בוויכוחים בחיי העבודה. לפני זמן־מה, בוויכוח שהתגלע ביני ובין עמית בעניין מסוים, התעקשתי עד שהצלחתי לשכנע אותו. בסופו של דבר “ניצחתי”, אך אותו עמית שעבדתי לצדו זמן רב אמר לי: “בכל פעם שאני מדבר איתך אני נדרך.” המשפט הזה חולל בי התעוררות. את הקרב לקחתי, אבל את המלחמה — כלומר את היחסים בינינו — הפסדתי מעט בכל ניצחון. ממש כמו פרומתאוס: תפסתי את האש, ואיתה בא גם הנשר שכרסם את כבדי מדי בוקר.

חוכמתן של שתי האֵשות

אולי ההבדל הזה נובע למעשה משתי אמונות שונות באשר לאופן שבו נברא היקום. הזורואסטריות ראתה את היקום כמלחמה בין אור לחושך; האש הייתה התגלמותו של האור באותה מלחמה, ומלכתחילה עמדה לצד הטוב. ביוון העתיקה, לעומת זאת, שררה היררכיה חדה בין האלים לבני האדם; ליטול את השייך לאלים פירושו לשבש את הסדר שיש לשמור עליו. צד אחד רואה את הקוסמוס כטוב ומלא אור מיסודו; האחר מגדיר אותו כסדר היררכי ומתוח.

צדה החיובי של הזורואסטריות הוא שהיא מולידה את האדם ללא אשמה. אין צורך לחפש את האש — האור שאתה נושא בתוכך הוא כבר חתימתו של האל. גישה זו עומדת בניגוד גמור לתאולוגיה של החטא הקדמון והאשמה. האדם כאן אינו חוטא הממתין למחילה, אלא נאמן ומופקד שנולד מכובד. וההבדל הזה אינו קטן; שכן אדם הרואה את עצמו כמי שנולד טמא וחייב, ואדם המאמין שנולד כנושא האור, מפרשים את החיים בגישה שונה לחלוטין.

צדה הכן של יוון העתיקה, לעומת זאת, הוא אולי בכך שכוננה את אחד המיתוסים הישרים ביותר בהיסטוריה. גניבת האש בידי פרומתאוס אומרת לנו זאת: כל התקדמות גדולה תובעת מחיר. הידע והתרבות אינם “ניתנים” אלא “נרכשים” — והרכישה הזאת אינה נטולת כאב. המיתוס הזה יושב על המודרנה בדיוק מטריד. המהפכה התעשייתית, האנרגיה הגרעינית, הבינה המלאכותית — כל “גניבת אש” גדולה מביאה בעקבותיה את כאב פרומתאוס שלה. בכל פעם שהאנושות תופסת כוח חדש, היא משלמת גם את מחיר האחריות והסכנה הבאים עמו. היוונים סיפרו לנו זאת אלפי שנים מראש, מבעד למקורו של נשר.

אולי השאלה האמיתית של הציוויליזציה אינה “כיצד גנבנו את האש?” אלא “כיצד האמַנּו שאנו חייבים לגנוב אותה?” שכן אם תרבות רואה באור מתנה — היא שומרת עליו; ואם היא רואה בו גנֵבה — היא ממשיכה לשלם את מחירו לנצח, או לנסות ולהחזיק בבעלותו. ההבדל בין השניים אינו רק הבדל שבמיתוס; הוא הבדל שבאופן שבו תרבות שלמה מביטה בעצמה.

נדמה שהדרך הנבונה ביותר היא להביט באש הן ביראתו של הזורואסטרי והן באחריותו של היווני — לשאת אותה מבלי לטמא, אך גם לא לשכוח לעולם את מחירה. שכן האש עודנה בידינו; וכל דור נאלץ להכריע מחדש מה יעשה בה.