אותו יצור, שני גורלות: הדרקון בין סין לאירופה הנוצרית

“ציפור — אני יודע שהיא עפה. דג — אני יודע שהוא שוחה. חיה — אני יודע שהיא רצה. אבל הדרקון — אותו אינני יכול לדעת.”

את המילים האלה מייחס ההיסטוריון סימה צ’יין לקונפוציוס.

מסופר שקונפוציוס נפגש יום אחד עם לאו דזה, וכששב אל תלמידיו אמר: “היום ראיתי את לאו דזה — הוא היה כדרקון”. במזרח לא היה שבח גדול מזה שאפשר להעניק לחכם: אתה כמו דרקון.

באותן מאות שנים, בקצה האחר של היבשת, לומר לאדם “אתה כמו דרקון” היה עלבון — השוואה למפלצת. הדרקון נושא אפוא בשני העולמות מטען הפוך בתכלית; ובה בעת הוא אולי החלום המשותף המפתיע ביותר שחלמה האנושות.

עמים שמעולם לא שמעו זה על זה דמיינו, בכל קצוות תבל, יצור עצום, מעופף, אדיר כוח. אלא שמה שביקשו ממנו לעשות — שם נפרדו הדרכים.

הדרקון במזרח: אדון השמיים והמים

בסין, הדרקון — לוֹנג (龍) — לא היה יצור של אדמה. הוא היה אדון השמיים והמים. האמינו שהוא נודד בענני הגשם וישן במעמקי הנהרות.

בחברה חקלאית אין שום דבר מופשט בקשר הזה: אדמה שלא ירד עליה גשם היא שדה שלא ייזרע. לכבד את הדרקון פירושו היה, בעצם, להתפלל שהחיים יימשכו.

קיסרי סין נשאו מאות שנים את התואר “בן הדרקון”. על גלימת הטקס של הקיסר נרקמו תשעה דרקונים, שכן תשע נחשבה בהגות הסינית למספר של שלמות ושל סמכות שמימית. בשושלת יואן נשמר הדרקון בעל חמשת הטפרים לקיסר בלבד; האצילים הסתפקו בארבעה.

מסורת הערבות המונגולית עומדת בנקודה דומה: יראת כבוד כלפי כוח טבע שאין עליו שליטה. בשתי המסורות היה הדרקון יצור שאת עצם קיומו חוגגים.

האהבה הזאת לא דעכה מעולם. עד היום מכנים הסינים את עצמם בגאווה “צאצאי הדרקון”. דמויות הדרקון הארוכות המתפתלות ברחובות בראש השנה הסיני אינן מהלכות אימים; הן נושאות ברכה ומזל, ועשרות בני אדם נכנסים מתחת לדרקון אחד כדי להרקיד אותו.

יש כאן בחירה מרתקת: תרבות שקושרת את המשרה הרמה ביותר שלה דווקא לכוח שאין ביכולתה לביית. קיסר שמכריז על עצמו “בן הדרקון” אינו טוען שהוא עצמו כוח פרא; הוא אומר שהוא יודע לקוד קידה בפני הכוח הזה, ושמשהו ממנו זורם גם בעורקיו שלו. לא נלחמים בכוח — נעשים קרוביו. והסמכות באה יחד עם הקִרבה.

הדרקון במערב: המפלצת שיש להרוג

התאולוגיה הנוצרית לא בראה את הדרקון שלה יש מאין. היא ירשה אותו מן הלווייתן: “לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ… נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן” שנבואת ישעיהו מייעדת לו חרב קשה, גדולה וחזקה, וזה שמזמור ע״ד מרוצץ את ראשיו.

אלא שהמקרא החזיק גם חוט שני, רך יותר. במזמור ק״ד הלווייתן נברא “לְשַׂחֶק בּוֹ”, משתעשע בין האניות בים הגדול. ובאיוב, הקול העונה מן הסערה אינו מצווה להרוג אותו; הוא שואל — “הֲתִמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה?” — ומתאר כמעט בגאווה את הלפידים ההולכים מפיו. אש מן הלוע, ואין אביר באופק.

הקריאה הנוצרית משכה את החוט הראשון והרפתה מן השני. וחז״ל, שהוסיפו לטוות דווקא את חוט המאבק, הוליכו אותו אל סוף אחר לגמרי: הלווייתן של אחרית הימים אמנם יובס, אבל הסיפור נחתם לא ברומח נעוץ אלא בשולחן ערוך — בשרו שמור לסעודת הצדיקים.

סיפורו של גאורגיוס הקדוש, ההורג את הדרקון האורב בפאתי הכפר, היה הסיפור המסופר ביותר באירופה של ימי הביניים. גם ביוון העתיקה התמונה דומה: אפולו הרג את נחש הדרקון פיתון כדי לזכות במרכז הנבואה בדלפי, ופרסאוס חילץ את אנדרומדה ממפלצת הים. מן היוונים נדדה אל העברית גם המילה עצמה: “דרקון” מופיע כבר במשנה — צורה חקוקה על כלי, מסימניה המובהקים של עבודה זרה.

היצור שנחקק במזרח בכס המלכות הוצב במערב אל מול חוד החרב.

האיבה הזאת טיפסה עם הזמן אל שיא תאולוגי. בחזון יוחנן הדרקון כבר מזוהה עם השטן עצמו — מפלצת אדומה בעלת שבעה ראשים, הרוע בהתגלמותו. וכך הפך קוטל הדרקון מגיבור שהציל כפר אחד לדמות שמכריעה את הרע בשם הטוב.

גאורגיוס נעשה הקדוש המגן של אנגליה, של גאורגיה ושל שורה ארוכה של ארצות אחרות; דמותו, רומח שלוח אל לוע הדרקון, הפכה לאחת הסצנות המצוירות ביותר באמנות הנוצרית. הדרקון שוב לא היה כוח אדיר; הוא היה סמל התוהו שיש להכניע.

שורש הפיצול נעוץ באמונה. בציוויליזציה החקלאית הסינית היו הגשם, החיים והדרקון חוליות בשרשרת אחת. להכריז על הדרקון אויב היה כמו להכריז מלחמה על הגשם — מחשבה שלא עלתה על דעת איש.

במסגרת הנוצרית, לעומת זאת, נקרא הצו “מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ” כתוכנית עבודה: כוח טבע שאינו נשלט הוא כוח שיש לביית — או להשמיד. הדרקון היה הקורבן המושלם של המסגרת הזאת. אי אפשר היה לביית אותו, אי אפשר היה להתעלם ממנו; נותרה דרך אחת בלבד — להרוג.

כך ביסס כל צד את כוחו: האחד בקרבת משפחה עם הדרקון, האחר בהתייצבות מולו.

הדרקון אינו אלא מראה. מה שנשקף בה באמת הוא היחס שכל תרבות מקיימת עם הבלתי נשלט שבטבע. האם מפלצת שאש נפלטת מלועה צריכה להיעצר, או להתקבל — ואף להיעשות חלק מן העצמי? חברה אחת הגדירה את הדרקון כאַחֵר. חברה אחרת ראתה בו בשר מבשרה.

מה העניקו שני הסיפורים לאנושות?

מי שמזהה כוח עם עצמו שואב ממנו אנרגיה — ואינו נדרש עוד להילחם בו.

המסורת הסינית, שהציבה את הדרקון בלב התרבות, ייצרה כבוד במקום פחד ושמרה על קשר חי אל הטבע. דרך “הכבוד לטבע הקשוח” של המסורת המונגולית מוליכה לאותה מסקנה: כוח שאי אפשר לנצח אינו אויב אלא מורה גדול. בעידן משבר האקלים המבט הזה שב וצובר ערך; כל רעיון שקורא לחיות בהרמוניה עם הטבע במקום להביס אותו הוא הד רחוק לאותה יראת דרקון עתיקה.

במערב, לעומת זאת, סיפור הגיבור קוטל הדרקון ארגן בני אדם אל מול מה שנראה בלתי אפשרי. זה בדיוק מה שהיה נחוץ לאיכר בן ימי הביניים מול מגפה, רעב וחוסר ודאות: שריר נרטיבי.

לומר “נהרוג את המפלצת” פירושו להניח תשתית לפעולה משותפת במקום לקפוא מאימה. אפשר לטעון שנטייתו של המערב אל המעשה ניזונה, בין השאר, מהרגל הריגת הדרקונים הזה. האומץ לראות במחלה, בבערות ובעוול “דרקונים” — ולצאת נגדם — הוא גלגולו המודרני של אותו הרגל מיתולוגי.

אולי היצור הבלתי מזוהה שחוצה את השמיים ופולט להבות אינו חיה שמעבר לעננים, אלא מבטו של לבנו שלנו אל הטבע.

ויש משהו מפרק מנשק בתרבות שבוחרת לקבל את פני הכוח שאינו בר ביות לא בחרב שלופה אלא בהתחפשות אליו: עשרות בני אדם מתחת לדרקון אחד — לא כדי להכניע אותו, אלא כדי להרקיד אותו בראש השנה.